בש"פ 4878/98 אופיר בן סימון נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בעבירת רצח, נעצר עד תום ההליכים נגדו לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגדו.

מכאן הערר, שבגידרו חזר הסניגור בפירוט רב על טענתו בבית-המשפט המחוזי, כי החשדות הראייתיות שהציגה התביעה אינן בעוצמה מספקת למעצר.

לא הייתה מחלוקת כי העורר גרם למותו של המנוח על-ידי החדרת להב סכין באורך 14 ס"מ לביטנו, אלא שטענת העורר היא כי עשה כן על-מנת להגן על עצמו מפני המנוח שתקף אותו.

בעניין זה טען סניגורו, כי אין לתת משקל כלשהו לעדות עד הראיה שמפריכה לכאורה את טענת ההגנה העצמית, וזאת בשל הסתירות המרובות שבה. לחלופין, טען הוא כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי שחרורו של העורר ממעצר בתנאים מגבילים, לרבות "מעצר בית".

טענות אלה נדחו על ידי בית-המשפט המחוזי (השופט משה גל) בהחלטה מפורטת מאוד ומנומקת היטב ונימוקיו כולם מקובלים עליי.

כמוהו, אף אני סבורה כי גירסת העורר חסרה כשלעצמה. אין בה הסבר מלא ושלם כיצד נעץ הוא את הסכין במנוח, והיא אינה מכרסמת, בשלב זה של הדיון, במסקנה המשפטית העולה מנעיצת להב סכין באורך 14 ס"מ בביטנו של אחר.

לא אוכל, על-כן, לקבל את הבקשה החלופית בדבר קביעת חלופת מעצר. עבירה של רצח יוצרת לעצמה חזקת מסוכנות בדרגה עליונה, שכל עוד לא הופרכה, מחייבת מעצר הנאשם.

אשר-על-כן אני דוחה את הערר.