בש"פ 4882/98 מאיר טוויל נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בעבירה של הצתה בסיועם של שניים אחרים, נעצר עד תום ההליכים נגדו, ואילו שותפיו לעבירה שוחררו, בהסכמת התביעה, בתנאים מגבילים.

בערר שבפניי טען סניגורו, ראשית, כי התשתית הראייתית שהציבה התביעה אינה מספקת למעצר, שנית, כי לא מן הדין היה לעצור את העורר בעוד ששותפיו לעבירה שוחררו מן המעצר, ושלישית, כי עברו הפלילי הוא ברובו משנים עברו וכי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת המעצר.

טענות אלה אינן נראות לי.

הראיות נגד העורר הן בעוצמה רבה. בית-המשפט המחוזי פירט אותן אחת לאחת, ובמרכזן עומדת עדות שוטר שהיה עד ראיה להצתה וזיהה את העורר ושותפיו.

אף ההבחנה בינו לבין שותפיו ראויה, שכן לשותפיו אין עבר פלילי והתביעה האשימה אותם בסיוע בלבד.

אשר לטענה, שאני רואה אותה כטענה המרכזית, בדבר חלופת מעצר, הרי שהייתי נעתרת לה לו אכן הרשעותיו הקודמות של העורר היו משנים עברו, כטענת הסניגור. דא עקא שהעורר נידון ל17- חדשי מאסר בחודש נובמבר 1995, ואף אם אניח כי זכה לניכוי שליש מעונשו, הרי ששוחרר ממעצרו במהלך שנת 1996. והנה, לא חלפו שנתיים ובעוד מאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, הסתבך העורר בעבירת הצתה שהיא חמורה מן העבירות שעבר, ומקימה לעצמה חזקת מסוכנות.

בנסיבות אלה, אינני סבורה כי ניתן להשיג, על-ידי חלופת מעצר שקיומה תלוי בעורר עצמו, את מטרת המעצר.

אשר-על-כן אני דוחה את הערר.