בש"פ 4884/99 נזאר כנעני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רזי) לעצור את העורר עד תום ההליכים שהוגשו נגדו, יחד עם שני אחרים, בכתב אישום המייחס לנאשמים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה לשם חבלה, שוד בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, כליאת שווא והדחה בחקירה.

לפי המתואר בכתב האישום, הגיע מי שנאשם מס' 1 לביתו של המתלונן על מנת לברר עימו חשד שהמתלונן הלשין על הנאשם ה [b1]

זה בקשר למעשה שוד מסוים. הנאשם הזה הצליח, לאחר שיחה, לשכנע את המתלונן לבוא עימו למכוניתו של הנאשם לבית קורבן השוד. כשישבו יחד במכוניתו של נאשם מס' 1, נסע הנאשם במקום לבית המתלונן למגרש הכדורגל של כפר-קרע, כפר מגוריהם של המעורבים בפרשה. במגרש הכדורגל הפליא הנאשם מס' 1 את מכותיו במתלונן ביד ובאלה, ואחר כך הצליח להכניסו לתוך תא המטען של מכוניתו. זאת לאחר

שקשר את ידיו ואת רגליו. משם הסיע את המתלונן לגבעה בואך גבעת עדה. על הגבעה הזאת הצטרפו אליו עוד שניים, וכל השלושה הפליאו את מכותיהם במתלונן. בסופו של דבר קשרו אותו בידיו וברגליו והזניחוהו. הוא התגלה יותר מאוחר ואושפז בבית החולים. המתלונן מסר אמרה בבית החולים בשעה 01:30 בלילה. באמרה זאת הוא לא ציין שעה לגבי תחילת האירוע. לגבי המעורבים, הוא כינה את המעורבים בשמותיהם. לגבי העורר דנן, הוא ציין ששמו נדאל או נזאר. הוא חזר על הביטוי הזה בשתי אמרות נוספות. אחת היא ממחרת היום בשעה 15:30, ואחת, שהוגשה לי, היא הודעה טלפונית שהחוקר רשם מבית החולים, כנראה סמוך לאשפוז.

הערר שלפני מבוסס על הטענה, שיש לעורר אליבי. הטענה הזו הובאה בפני השופט רזי, והוא החליט שבשלב הזה, של בקשה למעצר עד תום ההליכים, הוא לא צריך לשקול את האליבי, מפני שהשאלה הזו תשקל בשלב הבאת ההוכחות במשפט. על כך הערר שלפני. עורכת הדין, גב' זועבי-פאהום, טוענת שההלכה הפסוקה היא, שאליבי שלא נבדק הוא בהחלט נימוק משכנע שלא לעצור אדם, מפני שזה נוגע לשאלה מה משקל הראיות לכאורה. אני מסכים עם הגב' זועבי לגבי ההלכה. השאלה היא, האם באמת יש בפנינו אליבי הרמטי.

העובדות לא שנויות במחלוקת. לעורר ערכו דו"ח על עישון במקום אסור בבית החולים הדסה ביום האירוע בשעה 13:55 בצהרים. העורר היה במקום לביקור חולים, אצל אביו שהיה מאושפז באותו בית חולים. הוא היה בחברת אימו ואח. נאמר לי, שהאם אישה מבוגרת. טוענת הגב' זועבי, שאפילו אם נניח, שמבקרי החולה פרשו ממנו זמן קצר לאחר עריכת הדו"ח, צריך לקחת בחשבון, שהם צריכים להגיע אל המכונית שלהם במגרש החניה של בית החולים לפני שהם מתחילים לנסוע הביתה. משם יש להם דרך עד לכפר שאפשר להעריך אותה בפחות או יותר שעתיים. צריך לקחת בחשבון שהאנשים שנועדו לצורך הפשע שמיוחס להם, צריכים היו גם כן להידבר, וגם זה לוקח זמן.

מלבד הדברים האלה, מצביעה הסניגורית על העובדה, שהמתלונן כנראה לא כל-כך בטוח לגבי העורר דנן, מפני שהוא חוזר ומדגיש שקוראים לו או נדאל או נזאר. הסניגורית מסיקה מכך שהוא לא מכיר את העורר כל-כך טוב, ושיכולה להיות לו טעות בזיהוי.

ב"כ המדינה, עו"ד אינפלד, טוען שלא מדובר באליבי הרמטי ושאפשר ליישב את האליבי עם האירועים המתוארים בכתב האישום.

ביקשתי וקיבלתי לעיון את אמרותיו של המתלונן. דעתי כדעת ב"כ המדינה. אמנם, אין כל ספק, שבזמן שמיעת הראיות יהיה מקום לחזור ולבדוק את האליבי וגם לשמוע את עדויותיהם של אותם בני משפחה שהיו יחד עם העורר. אבל בשלב הזה חשוב לדעת, אם לכאורה יש כאן אליבי הרמטי או לא. הוא לא נראה הרמטי. המתלונן לא מדייק לגבי תחילת האירוע. בבית החולים הוא לא ציין זמן בכלל. גם למחרת, כאשר מסר אמרה מסודרת, הוא לא ציין שעה מדויקת, אלא שעה משוערת. מהשעה המשוערת הזו ועד למפגש בגבעה שליד גבעת עדה צריכים לקרות מספר דברים. השיחה בבית המתלונן, הנסיעה למגרש הכדורגל, המהלומות שם, קשירתו של המתלונן, הכנסתו לתא המטען של המכונית והנסיעה לגבעת עדה. זה מרחיק אותנו מן השעה 16:00 בצורה ניכרת. אשר להתוועדות של השותפים - היום, בעידן הפלאפונים והטלפונים, אין שום בעיה להיוועד תוך כדי ביצוע המעשים האלה. הנסיעה מירושלים לכפר-קרע, עם כל הקשיים, ניתנת להיעשות במסגרת של שעתיים. בשום אופן אי-אפשר לאמר כבר עכשיו, בשלב הזה, שעניין הראיות לכאורה קרס בגלל העדות הזו.

מה שנוגע לשמו הפרטי של העורר, מתוך קריאת האמרות ברור לי, שאין למתלונן ספיקות לגבי האיש שתקף אותו. הספק שלו הוא לגבי שמו הפרטי. אבל הוא מתכוון לאותו אדם במשך כל הזמן.

לאור האמור, אינני רואה מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.