בש"פ 4887/03 עבד זלום נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, יוחסה לעורר עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, אשר בוצעה בחודש יולי 2002. על פי הנטען, פרץ העורר עם שניים אחרים לדירה באזור שועפאט, ושם פגשו בני החבורה את מי ששמשה כעובדת משק אצל הבעלים. הפורצים כפתו את אותה אישה, ובהמשך גנבו מהדירה רכוש.

המשיבה עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובעת הדיון לא חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה לחובת שולחו. עם זאת, עתר הסנגור לקבלתו של תסקיר מעצר, כדי שניתן יהיה לבחון את האפשרות לעשיית שימוש בחלופת מעצר. בית המשפט דחה בקשה זו בנימוק שסכנתו של העורר רבה. על כך מלין העורר, ובאמצעות בא-כוחו הוסיף, שהוא בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, שאינה סובלת ממצוקה כלכלית, ואת קולר האשם למעורבותו בפלילים הוא תלה בכך שנגרר אחר חבריו.

מקובלת עלי השקפתו של השופט המלומד של בית משפט קמא, לפיה חומרת מעשיו של העורר הנה מופלגת. אולם גם בנסיבות אלו מצווה בית המשפט, מכוח סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966, שלא ליתן צו מעצר גם לאחר שהוכח כי בידי התביעה ראיות לכאורה, אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. מכאן ברור, כי החובה לבדוק אפשרות עשיית שימוש בחלופת מעצר, לא יוחדה לעבירות קלות בלבד, אף שחומרת המעשה עלולה לעתים לשמש מאפיין לסכנה הנשקפת מהנאשם עד כדי צורך להחזיקו במעצר ממש.

מאחר ולכל אלה לא הוקדש דיון בהחלטתו של בית משפט קמא, לא נותר אלא לבקשו לשוב ולבחון את סוגיית חלופת-המעצר, ולצורך זה נדמה כי ייטיב לעשות אם ייעזר בחוות דעתו של שירות המבחן. להשקפתי, בדיקה זו התבקשה גם מן הטעם שהעורר נעצר מספר חודשים לאחר האירוע המיוחס לו, ועובדה היא שבעת שהתהלך חופשי באותם חודשים לא מעטים, ובטרם צפה כי הפרשה תיחשף והוא ייעצר, לא חזר העורר לחטוא בפלילים.

אני מקבל איפוא את הערר, והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, המתבקש לבדוק את החלופה או חלופות המעצר אשר יציע לו העורר, והוא מתבקש לעשות זאת לאחר שיונח בפניו תסקיר מעצר של שירות המבחן, אשר יתייחס גם לשאלת המסוכנות.