בש"פ 4895/97 אבו שמיס שאקר נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר - ונאשם נוסף, אביו - הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 1598/97), בו מיוחסות לו עבירות של תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות; וזאת - על רקע סכסוך שנתגלע בין משפחות העורר והמתלונן, בעקבות ביטול אירוסין שנקשרו בין בני המשפחות.

עם הגשת כתב האישום, נתבקשה החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הורה על מעצרו של העורר; אך יחד עם זאת ציין, כי אם תוצג חלופת מעצר יעילה שתתקבל על דעתו - יוכל העורר להשתחרר בערובה.

העורר הציג חלופת מעצר כאמור במסגרת בקשה לעיון חוזר. החלופה נתקבלה על דעת בית המשפט והעורר שוחרר בתנאי מעצר בית מוחלט.

מאוחר יותר, הוגשה לבית המשפט בקשה נוספת לעיון חוזר, בה נתבקש בית המשפט להתיר לעורר לצאת לעבודה. בקשה זו מנמק ב"כ העורר בכך, שמרשו היינו המפרנס היחיד של 13 נפשות; וכי בהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז האירוע הוקהה החשש של חידוש התיגרה בין שני הצדדים.

הבקשה נדחתה לנוכח חזקת המסוכנות, המתחייבת מטיבה של ההתנהגות העומדת בבסיס האישום; ובהתחשב בכך שהמשפט עומד בפני סיומו. גם הערר שהוגש נגד ההחלטה - נדחה; ומכאן הערר שבפני.

2.האזנתי לטיעונו הענייני של ב"כ העורר בקשב רב, אך לא מצאתי בו הצדקה להתערבות בהחלטה שניתנה בבקשה לעיון חוזר.

מקובלת עלי עמדתה של ב"כ המדינה, לפיה, בנסיבות הענין, קיים חשש של ממש, שאם העורר יורשה לצאת לעבודה, הוא ישתמש בהזדמנות זו כדי לפגוע במתלונן ובבני משפחתו.

תקיפת המתלוננת - כמתואר בכתב האישום - היתה, לכאורה, תקיפה מתוכננת; והיא התרחשה - ושוב לכאורה - לאחר שנערכה, כביכול, סולחה בין המשפחות היריבות, כאשר "מחסה הסולחה" איפשר לעורר ולאביו להפתיע את המתלונן.

אם אכן כך היו פני הדברים - ואת זאת תקבע הערכאה הדיונית - כי אז בדין סברו שתי הערכאות שאין לתת אמון בעורר, שלא יפגע במתלונן ובבני משפחתו, אם ישוחרר.

3.לאור האמור לעיל, הערר נדחה.