בש"פ 4906/04 מותעב דווירי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וסחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, במשך תקופה של כשנה, במספר מקרים שונים, דרש העורר מכלתו (להלן: המתלוננת ), הנשואה לבנו האני, לקיים עמו יחסי מין. על פי הנטען, משסירבה היא לדרישתו, איים עליה העורר כי ירצח את האני, את בנה ואותה. כן נטען כי בשתי הזדמנויות שונות השמיע העורר באזני מכרים דברים שמשמעותם כי ירצח את המתלוננת. בכתב האישום נטען עוד כי ביום 18.4.04 בסמוך לשעה 22:00, ראה העורר את המתלוננת שותה משקאות חריפים בביתם של שכניה וחמתו בערה בו. לפיכך, נטל הוא מביתו, על פי הנטען, רובה ציד שהחזיק ברישיון, טען אותו בכדורים, ושב לבית השכנים, בו שהו אותה עת המתלוננת והאני. עוד נטען כי כאשר נפרדו המתלוננת והאני משכניהם ועמדו בדלת הכניסה של בית השכנים, כיוון העורר את הנשק לעברם וירה ירייה אחת לכיוונם. הקליע שירה העורר, על פי הנטען, חלף מעל ראשם של השניים, נכנס לתוך הבית, ורסיסיו פגעו בתקרת הבית ובקירותיו. כן נטען כי מיד לאחר מכן נאבקו האני והמתלוננת עם העורר, על מנת ליטול ממנו את הנשק, וכי תוך כדי המאבק פלט העורר כדור נוסף אשר פגע בכיסוי הברזנט שהקיף את מרפסת הבית.

מיד לאחר האירוע, ביום 19.4.04, נעצר העורר על ידי המשטרה ולאחר שתי הארכות מעצר שוחרר הוא ביום 30.4.04 לחלופת מעצר של מעצר בית מוחלט בכפר דיר חנא בצירוף תנאים נוספים. ביום 5.5.04, עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים במשפטו, וביום 24.05.04 החליט בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אמינוף ) להיעתר לבקשה ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. בית המשפט ציין כי העורר לא חלק על כך שירה ברובה הצייד באזור מגורים, אך טען כי לא ירה לעבר האני והמתלוננת כי אם באוויר, וכן ציין בית המשפט כי העורר הכחיש שהטריד את כלתו ואיים עליה כנטען. עם זאת, הגיע בית המשפט למסקנה כי בידי התביעה מצוי חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא בתום המשפט להרשעה בשתי העבירות המיוחסות לעורר. את מסקנתו זו ביסס בית המשפט בעיקר על הודעת המתלוננת מיום 19.4.04 ועל הודעתו של האני מאותו יום, וכן על הודעתה של אלהאם מעבוק מיום 20.4.04 והודעתו של מוחמד דווירי מיום 19.4.04. בית המשפט קמא נתן דעתו לכך שבהודעותיהם מיום 22.4.94 ביקשו האני והמתלוננת לבטל את התלונה, אך קבע כי הדעת נותנת כי ההודעה הראשונה, שהייתה ספונטנית, מייצגת נאמנה את שהתרחש. לעניין עילת המעצר, קבע בית המשפט כי קמה עילת מעצר של מסוכנות וכי גם אם נקבל את גרסת העורר - לפיה רצה למנוע מכלתו לשתות לשכרה ובשל כך השתמש ברובה ציד וירה באוויר באזור מגורים - די בכך כדי לקבוע כי העורר מסוכן לסביבה בכלל ולכלתו בפרט. כן קבע בית המשפט כי נוכח מסוכנותו זו של העורר, אין מקום לחלופת מעצר במקרה דנן.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. הערר מופנה הן כנגד קביעתו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס המיוחס לעורר בכתב האישום והן כנגד הקביעה בעניין מסוכנותו של העורר. בא-כוח העורר חוזר על הטענה לפיה העורר ירה באוויר מבלי שהייתה לו כוונה לפגוע באיש, אלא רק במטרה לפזר את המסיבה בה השתתפה כלתו בשתיית משקאות חריפים בחברת אנשים זרים. כן טוען הוא כי יש לתת משקל לעובדה שהאני והמתלוננת הודיעו הן במשטרה והן בדיון על המעצר כי הם סולחים לעורר על אירוע הירי וכי הם מבקשים לשחררו ממעצר. עוד טוען בא-כוח העורר כי יש להביא בחשבון את העובדה שהעורר היה משוחרר לחלופת מעצר עד למעצרו עד תום ההליכים, וכן מבקש הוא להתחשב בעובדה כי העורר הינו אלמן בן 55 ואב לחמישה ללא עבר פלילי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לעבירות המיוחסות לעורר. אכן, העיון בהודעות בתיק מלמד כי הגרסה הראשונה שמסרו האני והמתלוננת בהודעותיהם מיום 19.4.04 מסבכת את העורר בעבירות המיוחסות לו וכי גרסה זו נתמכת לכאורה אף בהודעותיהם של עדים נוספים (כך למשל הודעתה של אלהאם מעבוק מיום 20.4.04; הודעתו של סלאמה מעבוק מיום 20.4.04; והודעתה של ריתא מעבוק מיום 22.4.04). זאת ועוד, העיון בהודעתה של המתלוננת מיום 22.4.04, שבה היא מבקשת לבטל את התלונה נגד העורר ו"מבקשת לסלוח לו", מלמד כי המתלוננת אינה חוזרת בה מגרסתה הראשונית, אלא חוזרת על עיקרי הדברים ומציינת כי "מה שסיפרתי בחקירה הקודמת זה כן מה שהיה אבל אני לא רוצה להרוס את הבית שלי ולסבך את העניינים...". על כן, קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית אשר יש בה פוטנציאל להרשעה בתום המשפט.

אין גם ספק כי המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים ביותר וכי מעשים אלו מקימים עילת מעצר של מסוכנות. מסוכנות זו עולה הן מן העבירות המיוחסות לעורר והן מחומר הראיות, שממנו עולה לכאורה כי העורר רדף את כלתו באובססיביות מזה כשנה לפחות, איים על חייה ועל חיי משפחתה (הן בפניה והן באוזני אנשים אחרים), ואף היה קרוב מאד לממש את איומיו באירוע הירי, שאך בנס נגמר ללא נפגעים. ההתנהגות המיוחסת לעורר מלמדת, אפוא, על מסוכנות רבה הנשקפת מן העורר הן לכלתו והן לציבור בכלל. בנסיבות אלה, אף לאחר שהבאתי בחשבון את גילו של העורר ואת יתר נסיבותיו האישיות, לא מצאתי כי ניתן להגשים את תכלית המעצר ולהפיג את מסוכנותו הרבה של העורר על ידי חלופת מעצר. זאת ועוד, העובדה שהנאשם היה משוחרר לחלופת מעצר משך תקופה מסוימת עד למעצרו עד תום ההליכים, עשויה אמנם בנסיבות מסוימות להוות שיקול נגד השבתו למעצר, אך במקרה דנן אין בשיקול זה כדי להמעיט מן החשש מפני מסוכנותו של העורר. מסקנה זו אף מתחזקת לאחר העיון בהחלטת בית משפט השלום בנצרת (הנשיא ת' כתילי) מיום 30.4.04, בה נאמר במפורש כי ההחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר ניתנה "בעקבות מחדלה של הפרקליטות", אשר הסתפקה בהצהרת תובע לקונית ובא-כוחה הצהיר בדיון כי אין לו "שמץ ידיעה" מהן העבירות שבהן מתכוונת המדינה להאשים את העורר. אכן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לולא מחדל זה, ואילו היו העבירות והמעשים המיוחסים לעורר מונחים בפני בית משפט השלום, ספק אם היה העורר משתחרר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.