בש"פ 491/98 מדינת ישראל נ. אביגדור אסקין

נגד המשיב הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (בת.פ. 108/98) המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון וקשירת קשר לביצוע פשע; סיוע לכניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה; סיוע בביצוע עבירת הצתה; המרדה וניסיון למעשה המרדה וקשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגוע ברגשות כלפי אותו מקום. בטרם הקראתו תוקן כתב האישום באופן שתחת עבירות הסיוע והניסיון שיוחסו למשיב בכתב האישום המקורי, באו עבירות של שידול לבצע הצתה, שידול לכניסה ללא רשות למקום פולחן ושידול למעשה המרדה.

עם הגשת כתב האישום המקורי ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו, אך בית משפט קמא דחה בקשה זו והורה על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים.

על החלטת בית משפט קמא השיגו הן המדינה והן המשיב.

כתב האישום מכיל שלושה אישומים המפרטים שלוש פרשות החושפות, לטענת העוררת, את פעילותו העבריינית של המשיב על רקע אמונותיו ותפיסותיו האידיאלוגיות. בשניים מן האישומים (הראשון והשלישי) מתוארות פעולות פרובקטיביות שבוצעו, לטענת העוררת, על ידי המשיב במטרה לפגוע ביחסי ערבים ויהודים.

אלה, באריכות מה, פרטי שלושת האישומים על פי כתב האישום המתוקן:

א.האישום הראשון

נטען כי ביום שאירע הפיגוע במדרחוב בירושלים, ביום 4.9.97 ומיד לאחר מכן, קשר המשיב קשר עם אחד בשם חיים פקוביץ (להלן "פקוביץ"), להניח ראש חזיר על קברו של עז-אדין-אלקסאם, בבית הקברות המוסלמי הישן בנשר שליד חיפה, וזאת כדי לגרום לתסיסה ולמעשי אלימות בין ערבים ליהודים. ביצוע המעשה הוטל על פקוביץ. פקוביץ נסע לשוק הכרמל בתל-אביב, קנה ראש חזיר בחנות בשר, נסע משם לבית העלמין בנשר והניח את ראש החזיר על קברו של עז-אדין-אלקסאם. מיד לאחר הנחת ראש החזיר על הקבר טלפן פקוביץ למספר עיתונאים והודיע להם על המעשה שנעשה, כביכול, על ידי אלמונים. עוד נטען בכתב האישום כי שלושה ימים לאחר אותו מעשה נערכה התקהלות בלתי חוקית מול בית הקברות בנשר, בה נישאו שלטים שדרשו "לפרק אנדרטאות קברי רוצחים".

בהתקהלות זו השתתפו, בין השאר, המשיב ופקוביץ. על פי גרסת התביעה שידל המשיב את פקוביץ לבצע את המעשה מתוך כוונה לפגוע ברגשות בני העדה המוסלמית.

ב. האישום השני

בלילה שבין 29.10.97 ל30.10.97- הוצת מועדון הנוער "דור שלם דורש שלום" בשכונת תלפיות בירושלים. על פי הנטען בכתב האישום בוצע המעשה בפועל על ידי פקוביץ בלבד וזאת על סמך סיכום מוקדם עם המשיב. בין השניים תוכנן גם מועד לביצוע המעשה, דהיינו כשהמשיב ישהה בחוץ לארץ וכך לא יפול החשד עליו. למחרת האירוע - כך בכתב האישום - התקשר המשיב מחוץ לארץ וקיבל דיווח מפקוביץ על ההצתה. לטענת העוררת המשיב שידל את פקוביץ לבצע את מעשה ההצתה.

ג.האישום השלישי

לפי אישום זה קשר המשיב קשר עם פקוביץ ועצור נוסף בשם הרשטיק (להלן: "הרשטיק") לבצע תוכנית של שיגור ראש חזיר ובפיו קוראן לעבר הר הבית, באחד מימי חג הרמאדן או בסמוך לכך, בעת שמתקיימת תפילת המוסלמים בהר. הרשטיק הוא זה שהגה את הרעיון. פקוביץ ואחר, שבאותה שעה טרם נקבעה זהותו, אמורים היו להוציא את התוכנית אל הפועל. לשם כך היה על פקוביץ לאתר באינטרנט מבנה של משגר שיתאים למימוש התוכנית. התוכנית כולה - כך על פי הנטען - קיבלה את הסכמתו העקרונית של המשיב והוא אף הזהיר את המבצעים לבל יתפסו. במסגרת התוכנית הושגה הבנה מוקדמת בין המבצעים כי יש להזהיר את חיילי צה"ל העשויים להיפגע כתוצאה מביצוע התוכנית. בשלב זה השתבשה התוכנית. עצור בשם פולק ששהה במעצר יחד עם הרשטיק והיה מודע לתוכניתו של הרשטיק, גילה את התוכנית לרשויות ובעקבות כך נעצרו המשיב ופקוביץ.

לטענת התביעה המשיב ופקוביץ קשרו קשר עם הרשטיק לפגוע ברגשות בני הדת המוסלמית תוך חילול הר הבית. עוד נטען כי הקשר עם הרשטיק היה לשם ביצוע פשע שהוא המרדה.

ההליך בבית משפט קמא

בית משפט קמא הורה לעצור את פקוביץ עד לתום ההליכים נגדו ואילו את אסקין הורה לשחרר בתנאים מגבילים של מעצר בית, עיכוב יציאה מן הארץ בתוקף עד למתן החלטה אחרת, הפקדת ערבון כספי (או ערבות בנקאית) בסכום של 150,000 ש"ח וכן ערבות עצמית וצד ג' על סך 500,000 ש"ח.

העוררת משיגה על החלטת בית משפט קמא לשחרר את המשיב בתנאי חלופת מעצר במקום מעצר עד תום ההליכים ואילו הערר שהגיש המשיב מכוון כנגד קביעותיו של בית משפט קמא באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. לחילופין מבקש המשיב להקל בתנאי חלופת המעצר ולחילופי חילופין - להותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה ללא שינוי.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה קבע בית משפט קמא כי "בכל הנוגע לשני האישומים הראשונים מפליל פקוביץ את אסקין כמי שיזם אותם יחד עמו". כן קבע בית משפט קמא כי לאישום השלישי נקשרים, הן בשיחות, הן במסמכים ארבעה אנשים: המשיב, פקוביץ, הרשטיק ופולק - בצירופים שונים. על פי קביעת השופט, ראשית הקשר לגבי האישום השלישי היה בפגישת שלושת הראשונים בתא המעצר של תחנת המשטרה בחיפה בחודש ספטמבר 1997. הרשטיק הופקד על המשך הקשר בינו לבין השניים האחרים. המשיב עצמו לא נפגש עם הרשטיק כי אם שלח את פקוביץ ומאז היה זה הרשטיק שהכתיב את קצב המהלכים. על האירוע המתוכנן באישום זה המשיכו לנצח מאז הרשטיק ופקוביץ.

ראיות לכאורה ועילת מעצר

החלטתו של השופט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה מבוססת מטבע הדברים על ראיות שאספה המשטרה. במרכזו של חומר זה מצויות הודעותיו של פקוביץ המפלילות את המשיב. הדברים אמורים לגבי שני האישומים הראשונים.

בחינה לכאורית של מהות חומר הראיות, מביאה אכן למסקנה כי יש יסוד, לכאורה, לעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון והתקהלות אסורה (באישום הראשון) וקשירת קשר לביצוע פשע (באישום השני). לטענת העוררת מצוי באמתחתה גם חומר ראייתי מרשיע בעבירות של שידול למעשי העבירה שבשני האישומים.

והנה בתמצית האומר תשתית הראיות לכאורה:

לאישום הראשון : בדו"ח הובלה והצבעה מיום 29.12.97 נרשם מפי פקוביץ לגבי הנחת ראש החזיר על קברו של עז-אדין-אלקסאם כי הפעולה תוכננה ביחד עם המשיב:

"...את הנחת ראש החזיר על הקבר של עז-אדין-אלקסאם יזמתי אני ואביגדור אסקין ביחד...תכננתי איתו ביחד והוא ידע על הכל".

לאישום השני : בהודעתו מיום 30.12.97 מוסר פקוביץ כי התכנון להצית את המועדון של תנועת הנוער "דור שלם דורש שלום" היה שלו ושל המשיב:

"התכנון היה בזמן שאני ואביגדור אסקין הסתובבנו בעיר. דיברנו ותכננו את ההצתה...העליתי את הרעיון להצית להם סניף ואביגדור אסקין הסכים לכך"

לדברי פקוביץ פעולת ההצתה תוכננה על דעת המשיב לתאריך שבו המשיב ישהה בחוץ לארץ ואכן כך היה. לאחר ביצוע המעשה התקשר המשיב לפקוביץ כדי להתעדכן לגבי תוצאות הפעולה.

אני סבור כי לגבי העבירות של קשירת קשר באישומים הראשון והשני ועבירת ההתקהלות האסורה, עלה בידי המדינה להביא בפני בית המשפט:

"...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

(בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נגד מדינת ישראל פס"ד נ' (2) 133, 147).

עם זאת כבר לעת הזו ניתן לקבוע כי טיבן ועוצמתן של הראיות לגבי העבירות של קשירת קשר בשני האישומים - הראשון והשני - יש בהן כדי לקיים עילת מעצר. בפחות בטחון ניתן לדבר על הסיכוי הסביר להוכיח עבירות של שידול בשני האישומים הראשונים.

לאישום השלישי : אישום זה מייחס למשיב עבירות של המרדה, ניסיון לשידול למעשה המרדה וקשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגוע ברגשות כלפי אותו מקום.

לטענת העוררת גם באישום זה עומדת ביסוד האשמה של המשיב עדותו של פקוביץ. בניגוד לדעת השופט קמא לא מצאתי תימוכין בחומר הראיות לעבירה של קשירת הקשר המיוחסת למשיב באישום זה, לבד מכך שהמשיב ידע ככל הנראה על התוכנית והזהיר את מבצעיו לבל יתפסו. ספק ברכת הדרך. ספק רתיעה והסתייגות מן המעשה. ברם, בין אם תתקבל הגרסה שהמשיב אמר לפקוביץ שיזהרו לבל יתפסו ובין אם נכונה גרסת המשיב בהודעתו במשטרה מיום 31.12.97, כי דחה את הרעיון בביטול והגדירו דיבורי סרק (ואין בהכרח סתירה בין שתי הגרסאות) - אין בכך כדי להוסיף על התשתית הראייתית הדלילה ממילא להוכחת קשירת קשר באשר לאישום זה.

אם נקשר קשר בין מעורבים לפשע באישום זה הרי זה בין הרשטיק לפקוביץ. על פי חומר הראיות שבידי התביעה אמנם התקיימה פגישה בין המשיב, פקוביץ, הרשטיק ואדם נוסף בעת שנפגשו באקראי בחודש ספטמבר 1997 בתא המעצר של תחנת המשטרה בחיפה, אך אין בעצם קיום המפגש המקרי הזה כדי לשמש ראיה לאימות החשד כי באותה פגישת היכרות ראשונית כבר נקשר קשר לביצוע פשע. בהודעה למשטרה מיום 21.12.97 מספר פקוביץ כי הרשטיק סיפר לו על התוכנית לזרוק ראש חזיר על הר הבית. פולק מסר בהודעתו למשטרה מיום 28.12.97 כי שוחח עם הרשטיק וזה מסר לו כי נתן הנחיות לפקוביץ לבנות מתקן שישמש לזריקת ראש החזיר. עוד סיפר פולק בהודעתו כי נפגש עם פקוביץ וזה סיפר לו שהוא אמור לקבל מהרשטיק את החישובים הדרושים לשיגור ראש החזיר. פקוביץ סיפר לפולק כי נפגש עם אסקין ב17.12.97- ועדכן אותו לגבי הפעולה המתוכננת על הר הבית ותגובת אסקין היתה "שיזהרו שלא יתפסו".

הראיות לכאורה לגבי האישום השלישי ככל שהן מתייחסות למשיב בלבד, אינן מצטרפות, לדעתי, לתשתית ראייתית שיש בה כדי להקים עילת מעצר. כמובן שחומר הראיות נבחן בשלב זה רק "על פניו" (ראה הילכת זאדה נגד מדינת ישראל הנ"ל בעמ' 148). ייתכן וכאשר ייבחנו הראיות בכור ההיתוך של ההליך הפלילי כולו תתחזק התשתית הראייתית של התביעה (או להיפך) דבר שלא ניתן לאבחנה עתה מתוך הסתכלות כוללת בלבד על חומר הראיות.

על יסוד החומר הראייתי המצוי ניתן, לכאורה, להגיע למסקנה שנקשר קשר לביצוע העבירה נשוא האישום השלישי בין פקוביץ והרשטיק אך לא בין המשיב ומי מהם.

חלופת מעצר

העוררת שוללת כל אפשרות של חלופת מעצר בשל מסוכנותו של המשיב, מסוכנות הנובעת ממניעים אידיאלוגיים, כדבריה.

ככלל, נגזרת מסוכנותו של נאשם מאופי המעשים עליהם הוא נותן את הדין וממעשים אסורים שנקשרו בו בעבר. כל מעשה ומעשה והסכנה הנשקפת ממנו. כל סכנה וגדריה, הצפויים והבלתי צפויים. כל סכנה והיקף פגיעתה בציבור - בציבור הקרוב לנאשם ובציבור הרחב. זו גם זו פגיעתה רעה.

השאלה היא אם ניתן לשלוט ולתחום את מסוכנותו של המשיב כפי שזו השתקפה ממעשיו על פי חומר הראיות שבידי התביעה, רק בדרך של מעצר עד תום ההליכים או שמא יכולה חלופת מעצר למלא את מטרת המעצר ועל ידי כך להמעיט ולו במעט את הפגיעה בחירותו של המשיב כל עוד לא הורשע בדין?

לאחר עיון ובחינה של חומר הראיות הרב שהוגש לעיוני הגעתי למסקנה, בדומה למסקנת השופט קמא, כי ניתן להסתפק במקרה הנדון בחלופת המעצר.

בסיכומו של דבר אני מחליט שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא. לבהירות העניין מודגש כי יציאת המשיב מגבולות המדינה תעוכב עד למתן החלטה אחרת. המשיב לא יצא מפתח ביתו אלא לשם התייצבות במשפטו או על פי תיאום מוקדם בין סניגורו לבין פרקליטות המחוז. העורר ימנע מיצירת כל קשר, ישיר או עקיף, עם מי מעדי התביעה. המשיב יפקיד דרכונו בידי המשטרה.

שני העררים נדחים.