בש"פ 4913/10 שלמה (סמי ) כהן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (מ"ת 39898-03-10, כבוד השופטת ט' חיימוביץ ) מיום 28.6.2010 בה הוחלט כי העורר ישהה במעצר בית מלא.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שורה ארוכה של עבירות חמורות, בין היתר קשירת קשר לביצוע פשע, מתן שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות , התחזות לאדם אחר, סיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין, הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט, ומספר רב של עבירות על פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ וחוק איסור הלבנת הון. על פי הנטען בכתב האישום במהלך השנים 2007-2010, סיפק העורר, תוך הסתייעות בשותפותיו לכתב האישום, עובדת משרד הפנים ועובדת המנהל האזרחי, לתושבי הרשות הפלשתינאית, אשר לא היו זכאים לכך כדין, היתרי העסקה בתחומי מדינת ישראל שלא כדין, ותמורת תשלום. העורר הרוויח מהעסקאות מיליוני שקלים, עליהם לא דיווח כנדרש בחוק וביצע פעולות של הלבנת הון, כמפורט בכתב האישום. כתוצאה ממעשיו, החזיקו תושבי הרשות הפלשתינאית היתרי העסקה כוזבים, ונכנסו לתחומי מדינת ישראל, ללא פיקוח מעסיק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. לאור השתלשלות אירועים שאין צורך לפרטה שוחרר העורר עד לדיון בבקשה לחלופת מעצר בביתו והותר לו לצאת מהבית בליווי ערבים בין השעות 5.00 - 18.00. בהחלטה בבקשה המעצר עד תום ההליכים קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לפסיקה של בית משפט זה אין להחזיר נאשמים ששוחררו למעצר אלא במקרים נדירים וחריגים המעידים על מסוכנותו של הנאשם המשוחרר, ומקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים.אולם נקבע כי לא ניתן להשאיר את תנאי השחרור הקודמים על כנם, קרי לאפשר לו לצאת מביתו במהלך היום בלווי מפקחים, שכן תנאים אלו עלולים להעמיד את הציבור בסיכון, נוכח אופיו המניפולטיבי של העורר, והחשש לביצוע עבירות בעתיד. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול היתר היציאה בליווי הערבים, והעורר הוחזר למעצר בית מלא. עוד נקבע כי בנסיבות אלה אין גם מקום לאפשר לעורר לצאת לעבודה, שכן מסוכנותו של העורר גדולה, והיא עלולה להתעצם באם יסתובב בין הבריות .

מכאן הערר שלפני, בו מבקש העורר כי תנאי שחרורו הקודמים יושבו על כנם, וכי הוא יוכל לצאת לעבודה, או לחילופין שבקשתו ליציאה לעבודה תיבחן באופן קונקרטי על ידי שירות המבחן.

לאחר עיון בהודעת הערר ובנספחיה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי לאור נסיבותיו של מקרה זה – בייחוד התקופה הארוכה יחסית בה היה העורר משוחרר בתנאים שפורטו, וכן האמור בתסקיר שירות המבחן – דין הערר להתקבל במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן את אפשרות התעסוקה המוצעת על ידי העורר באמצעות תסקיר מטעם שירות המבחן. לאחר קבלת התסקיר ושמיעת טיעוני הצדדים יחליט בית המשפט המחוזי בהתאם לשיקוליו.

למען הסר כל ספק איני נוטע כל מסמרות באשר לתוצאה, ואיני מביע כל עמדה בהחלטתי זו. כאמור, התסקיר יונח בפני בית המשפט המחוזי והוא יחליט על פי שיקול דעתו.

סוף דבר, הערר מתקבל, בהתאם לאמור לעיל.