בש"פ 4918/99 מדינת ישראל נ. אברהם עמרני

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ד"ר ע. קפלן) אשר דחתה את בקשת המדינה לצוות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בתיק פלילי 40266/99 של אותו בית משפט.

בכתב האישום שבתיק האמור מיוחסות למשיב עבירות הריגה, הדחה בחקירה, הפקרת נפגעים בתאונת דרכים, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש ונהיגה ללא בטוח.

השופטת הנכבדה בבית משפט קמא דנה בכובד ראש בטענות התביעה ובהחלטה מנומקת (המשתרעת על פני 7 עמודים) החליטה על חלופת מעצר. מכאן הערעור שלפנינו.

אין ספק, שמעצר עד תום ההליכים במקרה של תאונת דרכים, ולו גם קטלנית הוא מקרה חריג; אבל גם הנסיבות הן חריגות.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב הוא חולה אפילפסיה, הזקוק לתרופה מדי יום ביומו. ביום שקדם לתאונה הוא לא נטל את התרופה ביודעין והוא לא ישן כל הלילה. למחרת לקח בהשאלה רכב של חברתו. תוך כדי נהיגה קיבל התקף אפילפסיה, לדבריו, גרם לתאונת דרכים בה נהרג הולך רגל ונפצעה הולכת רגל; נטש את הנפגעים מבלי להגיש עזרה; בהימלטו מן המקום פגש את חברתו בעלת הרכב מסר לה את המפתחות עם הנחיה להודיע למשטרה שהרכב נגנב. כל זאת קרה כשהמשיב פסול מלנהוג. בנסיבות כאלה אין פלא שהמדינה הגישה את הערר שלפני. על זה יש להוסיף הערה: בהודעת הערר נטען, שהדברים נעשו כאשר המשיב אסיר ברשיון, אבל קיבלתי הודעת תיקון שבכך יש טעות וכי כבר סיים לרצות את עונשו.

המדינה מנמקת את הערר בכך שהוכחה מסוכנותו של המשיב, שכן הוא נוהג תוך התעלמות ממחלתו, הידועה לו, ואי אפשר במקרה הזה לבטל או לצמצם את המסוכנות על ידי שלילת הרשיון. כבר הוכח שהוא נוהג גם בזמן פסילה.

חלופת המעצר, שהשופטת הנכבדה החליטה עליה, היא מעצר בית מוחלט בבית סבו של המשיב, כאשר האם והאחות של המשיב אחראים לכך שהוא לא יעזוב את הבית. כן יפקיד המשיב 7,500 ש"ח במזומן ויחתום על ערבות בסך 10,000 ש"ח המגובה גם בערבות צד ג' באותו סכום. השופטת אף טרחה ושמעה עדות תחת אזהרה מהאחות, בתיה עמרני, שקיבלה על עצמה את החובה להשגיח על המשיב ולשהות בבית במשך 24 שעות יחד עם העורר, עד שאימה תחזור מחו"ל, ואז הן תתחלפנה בתפקיד הזה כך שתמיד יהיה מישהו משגיח בבית. היא גם התחייבה להודיע למשטרה במקרה שהמשיב יפר את התנאי של מעצר הבית. המדינה סבורה, שאמצעים אלה שנקטה בהם השופטת, אינם מספיקים. לדעת המדינה, העובדות הוכיחו שכך הדבר.

הטענות של המדינה אינן מופרכות, אבל צריך להביא בחשבון, שכל החלטה בנושא זה היא תוצאה של איזון בין הסיכונים מחד והפגיעה בחירותו של האזרח מאידך אי אפשר אף פעם להבטיח הרמטית, שהמשוחרר לא יעבור עבירה בעת השחרור. השאלה היא שאלה של הסתברות. לעניין ההסתברות טען לפני בא כוח המדינה, שבמקרה המיוחד הזה אי-אפשר לאמר שלא מסתבר שהעורר ינהג מפני ששללו לו את הרשיון, שהרי העבירה נעברה בנהיגה בזמן פסילה.

באת כוח המשיב סבורה, שהחלטתה של השופטת, המתבססת על ההנחה, שהמשיב ידע שהוא נוהג בזמן פסילה, לוקה בנקודה האחת הזאת בטעות. הטעות נובעת מכך, שכאשר נשאל המשיב אם החברה, שממנה שאל את המכונית, ידעה שרשיונו נשלל, השיב על כך בשלילה. מזה נבע כאילו הוא ידע והיא לא ידעה. הסניגורית מפנה את תשומת ליבי לכך, שבהודעה שמסר המשיב לבוחן התנועה ב6.7.99- (מיד לאחר התאונה) הוא מציין, שרשיונו נשלל ל3- חודשים בגלל תאונה קודמת. בזמן גזר הדין הוא היה מרצה מאסר של 20 חודש בעבירה שאינה עבירת תנועה, אבל לא הוסבר לו, שהשלילה תכנס לתוקף רק עם גמר ריצוי המאסר, לכן חשב שתקופת השלילה כבר פגה. בא כוח המדינה הגיש בתגובה את פרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה, שממנו נובע, שהיתה עסקת טיעון. לפי העסקה הזו, רשיון העורר ישלל ל3- חודשים, החל מגמר ריצוי מאסרו. ההודעה על כך נרשמה מפי התובע לפרוטוקול בנוכחות המשיב, ולכן הוא לא יכול לטעון, שהוא לא ידע ששלילת הרשיון בתוקף.

אני מתאר לעצמי, שהשאלה הזו עוד תלובן במשפט ואיני רוצה להכריע בה, אבל יכול להיות שהעורר לא קלט את הדברים בזמן הדיון, מכל מקום, השופטת הנכבדה היתה סבורה, שהוא ידע שרשיונו נשלל, אף על פי כן הגיעה למסקנה שאליה הגיעה.

לאחר שיקול הגעתי למסקנה, שאין מקום להתערב בהחלטת השופטת. לא היתה כאן טעות בשיקול הדעת. נכון, שהעורר כבר היה מעורב בתאונה קודמת שנובעת ממחלת אפילפסיה, ונכון שלדבריו הוא, הוא לא הקפיד על נטילת התרופות עובר לתאונה האחרונה ולכן אין בטחון שדבר כזה לא יקרה לו שנית. גם נכון, שהתאונה קרתה בעת שלילת הרשיון, ולכן עצם שלילת הרשיון לא נותנת בטחון, שהוא לא ינהג. אבל השופטת לא הסתפקה בכל אלה, אלא הטילה מעצר בית מלא עם אחריות של ערב להודיע למשטרה אם תנאי מעצר הבית הזה יופרו. אני חושב, שההחלטה הזו מאזנת בין הסיכונים לציבור לבין הזכויות של המשיב שהוא אדם חולה וזקוק לטיפול, שבודאי אפשר לתיתו גם בבית המעצר, אבל הוא עדיף בבית.

מה שמטריד אותי בכל העניין הוא, שקשה לאדם לשהות במעצר בית מלא לתקופה ארוכה בלי שום עיסוק. חוששני, שמרגע שהוחלט על חלופת מעצר שוב אין לתיק דחיפות בבית המשפט המחוזי. משום כך אני מבקש להפנות תשומת ליבו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבמקרה הזה יש לדאוג לקביעה מוקדמת של המשפט, עד כמה שהדבר ניתן במסגרת לוח המשפטים הצפוף של בית המשפט הזה.

כפוף לאמור, אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, ט' באב תשנ"ט (22.7.99).

ש ו פ ט

ה ח ל ט ה

הובא לידיעתי שהמשיב לא מקבל בבית המעצר את התרופות שהוא זקוק להן מחמת מחלתו - אפילפסיה.

יש לדאוג לכך שהוא יקבל את התרופה הנמצאת כרגע בבית המעצר בפתח תקווה.