בש"פ 4920/10 פלוני נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת יוחסו לעורר עבירות של אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה תוך שימוש בכוח. נטען, שאת המעשים ביצע העורר בעובדת זרה (להלן: המתלוננת), שסעדה את אביו הקשיש. על פי גרסת המשיבה, תקף העורר את המתלוננת מספר פעמים תוך ניסיון להחדיר את איבר מינו לפיה, ומשלא הצליח בכך התחכך בה עד שהגיע לפורקן. בתאריך 24.5.10 הסלימה התנהגותו של העורר, כאשר שב ותקף את המתלוננת והפעם כפה עליה יחסי מין שלא מרצונה. כאן המקום להוסיף, כי העורר התגונן בטענה שניסיונות המין האוראלי נעשו בהסכמתה של המתלוננת, אולם הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה אנס אותה.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ולאחר בחינה של חומר החקירה קבע השופט המלומד של בית משפט קמא: " נוכחתי בקיומן של ראיות לכאורה ברורות כנדרש לצורך הבקשה שבפני " (החלטת יום 14.6.10, בע"מ 15). למסקנה זו הגיע בית המשפט נוכח הודעות שנרשמו מפי המתלוננת, עדות חברתה לה היא סיפרה את אשר עולל לה העורר בסמוך לאחר התרחשות האירועים, ותיעוד רפואי ממנו עולה כי אובחנו אצל המתלוננת חבלות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתה לפיה היתה קורבן לתקיפה מינית. על מסקנתו של בית המשפט המחוזי. בדבר דיות הראיות משיג העורר בפני, אולם לאחר שעיינתי בנימוקי הערר שבכתב ועל-פה, שוכנעתי כי נכון לשלב זה של ההליכים יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום.

בהמשך, קבע השופט המלומד כי נוכח מסוכנותו של העורר כפי שמשתקפת ממעשיו, ספק אם ניתן להמיר את המעצר בחלופה אחרת, אולם החליט להסתייע קודם להכרעה בשרות המבחן. זה האחרון, בתסקיר מעצר שהגיש, הביע את הדעה כי נוכח התנהלותו הנורמטיבית של העורר עד לעבירות הנוכחיות, וטיבה של החלופה המוצעת – מעצר בית בפיקוח שני מפקחים בו זמנית ואיזוק אלקטרוני – זו עשויה לתת מענה למסוכנותו שבעיקרה היא קונקרטית, היינו, למתלוננת וכל מי שתהיה תלויה בו כלכלית. בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לאמץ את החלופה האמורה, וקבע שיהיה מוכן לבחון חלופה אחרת שתענה על אלה: תהא מרוחקת מסביבת קורבנות פוטנציאליים לרבות סביבת נשים בכלל; פיקוח שני משמורנים סמכותיים בעלי יכולת פיקוח והצבת גבולות שאינם מנויים על בני משפחה מדרגה ראשונה וכן איזוק אלקטרוני.

בא-כוח העורר סבור כי מדובר בתנאים מחמירים שאינם מתחייבים מנסיבות העניין, ובכך עוסק חלקו האחר של הערר.

כאמור, סבורני כי המשיבה עמדה בחובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ולפיכך גם מתקיימת בעניינו של העורר עילת מעצר סטטוטורית. ברם, בכך לא די, הואיל ובית המשפט מצווה לבחון גם את השאלה אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בחלופה אחרת. כך נהג בית המשפט המחוזי, ולהשקפתי התוצאה אליה הגיע היא המעט שניתן וצריך לעשות כדי להגן על הציבור מפני הסכנה הנשקפת מהעורר ככל שיוכחו עובדותיו של כתב האישום.

אי לכך, הערר נדחה.