בש"פ 4922/06 אוצ'ה אניבונום נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופט רוזן), בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות, וכן תקיפה סתם בנסיבות מחמירות ותחת איומים. על פי כתב האישום, הכיר העורר את המתלוננת ביום 19.3.2006 במהלך נסיעת אוטובוס מס' 47 המוביל מן העיר תל אביב לעיר רעננה, שם עבד העורר אותה העת. לאחר היכרות זו נפגשו השניים עוד פעמיים, ולאחריהן החליטה המתלוננת כי אין היא מעוניינת לפגוש עוד את העורר. אף על פי כן, פגשה המתלוננת בעורר על פי בקשתו ביום 30.3.2006 בשעות אחר הצהריים בפארק ליד תחנת הרכבת בתל אביב. לאחר שיחה ביניהם, וכשפנתה ללכת, התערב אלמוני שהתלווה לעורר, אחז בה, ולבקשת העורר גרר אותה לספסל שהיה במקום. בעודה שכובה על אותו ספסל, מכוח כפייתו של אותו אלמוני, החל העורר לבצע במתלוננת מעשים מגונים תוך שהוא מנשקה, מגפף את חזה, ובועל אותה באיבר מינה באצבעו מספר פעמים. לאחר שסיים את מעשיו, שחרר האלמוני את אחיזתו מן המתלוננת וזו נמלטה מהמקום.

כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 23.4.2006, בסמוך לשעה 7:30 בבוקר, הגיעה המתלוננת בקו 47 לרעננה וירדה בתחנת האוטובוס ברחוב בית השואבה. העורר, שנסע אף הוא באותו אוטובוס, תקף אותה בכך שתפס אותה מאחור, דחף אותה כלפי קיר שהיה במקום, ואמר לה כי היא חייבת להיות עימו. כמו כן, הזהירה לבל תספר על מעשיו לאיש, ואיים להורגה אם תעשה כן. אף באירוע זה התלווה אל העורר אותו אלמוני, אשר סייע בחסימת את פיה של המתלוננת. לאחר שעובר אורח עבר בקרבת מקום, שחררו השניים את המתלוננת וזו נמלטה לנפשה.

מספר ימים לאחר מכן, ביום 26.4.2006, בסמוך לשעה 7:30, נסעה המתלוננת באוטובוס בקו 501 לרעננה, וזאת על מנת לחמוק מן העורר. בעת שירדה מן האוטובוס התקיף אותה העורר ודחפה, וזאת בליווי אחר שאינו מוכר למשטרה. העורר המשיך ואחז במתלוננת, תוך שהוא מחבקה ומצמיד סכין לצווארה. בשלב זה איים על המתלוננת כי אם תספר על מעשיו, יהרגה. על מנת להמחיש את איומו, שפשף העורר את להב הסכין על צווארה של המתלוננת. לפני שעזבה, סטר העורר למתלוננת והפילה ארצה, וגרם לה לחבלות של ממש.

3.עם הגשת כתב האישום האמור, עתרה המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. עיקר הדיון בבית המשפט קמא נסב על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר. בית המשפט ראה את עיקר ראיות התביעה בעדותה של המתלוננת, המגבשת גם כשהיא לעצמה, ראיה לכאורה "בעלת עוצמה מרשימה" כנגד העורר. הודעה זו נתחזקה בהודעות בני הזוג היניג, המצויים בהיכרות קרובה עם המתלוננת, אשר העידו על מצבה הנפשי הנסער של המתלוננת לאחר האירועים. כן מתחזקת עדותה של המתלוננת גם מעדותו הפתלתלה של העורר, אשר טען תחילה כי אינו מכיר אותה כלל, ולאחר מכן הודה כי היה עימה בקשרים אך מוגבלים בהיקפם עד מאוד. על טיב הקשר ביניהם למד בית המשפט גם מפלט שיחות הטלפון שביצע העורר אל המתלוננת, המלמד על ניסיונות רבים מצידו להתקשר עימה, עובדה שאינה מתיישבת עם טענתו כי היכרותו אותה היתה ראשונית ושטחית ביותר.

בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי העורר, ומשכך, עילת המעצר עולה מאליה. הוא שלל את שחרור העורר בחלופת מעצר, מהטעם שהשתקפה מהתנהגותו מסוכנות בולטת ופורצת גבולות, בתקיפתו את המתלוננת תקיפה מינית בוטה באמצע היום, ובמרכזה של עיר. יתר על כן, לאחר שביצע את זממו לא הרפה ממנה, והמשיך ותקף אותה פעמיים נוספות. בכך הראה את תעוזתו ומסוכנותו, כלשון בית המשפט. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי לאור העובדה שהעורר אינו אזרח ישראל, והוא בא ויוצא את גבולות הארץ (העורר אף תכנן נסיעה ביום מעצרו, כשכרטיס מטוס כבר נמצא ברשותו) קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין וגם טעם זה מצטרף לשורת הגורמים המצדיקים את מעצרו. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו.

4.טוען ב"כ העורר לפנינו כי מצבור הראיות כפי שהוצגו על ידי התביעה אינו מגלה בסיס ראייתי אמין ומספק לצורך מעצרו, ולפיכך יש לשחררו, ולמיצער, לשחררו בחלופת מעצר. כך, למשל, טוען בא כוח העורר לקיומן של סתירות מהותיות בגרסתה של המתלוננת, באשר לנוכחותם הבלעדית בפארק ובאשר לתאריך ביצוע מעשה האינוס. כמו כן, מקשה הוא הכיצד יכול היה העורר לדעת על מקום הימצאה של המתלוננת בשעה שעלתה על קו האוטובוס 501, השונה מקו התחבורה בו היא משתמשת דרך כלל. לטענתו, העורר לא יכול היה לקבל מידע זה מאיש, שכן פירוט שיחות הטלפון הסלולארי של העורר מראה כי לא קיבל שיחה בנקודת הזמן הרלוונטית. לבסוף, טוען בא כוח העורר כי העורר בחר לומר תחילה שאינו מכיר את המתלוננת בשל פחדו מאשתו, פן תגלה את דבר היחסים בין השניים. בהינתן עובדה זו אין לקבל את הטענה כי גרסתו של העורר הינה בלתי הגיונית ובלתי קוהרנטית. כן טוען ב"כ העורר כי אין לעורר כל עבר פלילי קודם. לאור כל האמור, ביקש לשחרר את מרשו ממעצרו לחלופת מעצר בפיקוח אשתו.

5.המדינה טוענת כי חומר הראיות המפליל כנגד העורר הוא רב, כי העבירות המיוחסות לו מצביעות על מסוכנות רבה וכי בנוסף לכך, קים חשש מיידי מהימלטות אם העורר ישוחרר, שכן מדובר באזרח זר מניגריה וביום מעצרו הוא נמצא עם כרטיס טיסה ללונדון, המיועד לשימוש באותו יום. העורר נשוי לאשה ישראלית, ולבני הזוג ילד משותף, אולם הוא היה נוהג לצאת ולחזור לחו"ל כענין שבשגרה – דבר המגביר את החשש להימלטותו.

6.בתום הדיון הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

ביום 3.7.06 הוגש תסקיר מעצר, המנתח בפירוט את רקעו ואת נתוניו האישיים של העורר. בסופו, נמנע שירות המבחן מהערכת הסיכון הצפוי מהעורר וממתן המלצה בעניינו. הוא שולל את האפקטיביות של חלופת המצער שהוצעה בבית אשתו של העורר, שנמצא כי היא תתקשה להוות גורם סמכותי ומציב גבולות לעורר.

בעקבות הגשת התסקיר, התקיים דיון משלים בערר ונשמעו טיעוני הצדדים.

7.דין הערר להידחות.

אשר לראיות לכאורה, נראה כי הן עונות לתנאי הנדרש צורך הליך מעצר עד תום ההליכים. עיקר הראיות נסמך על עדותה של המתלוננת, שהיא עקבית לאורך כל הדרך. ויש לה חיזוקים שונים, ובהם הודעות בני הזוג הייניך, שאצלם התגוררה המתלוננת, המתארות את מצבה הנפשי הקשה.

מנגד, גרסתו של העורר הפכפכה ורבת סתירות. בתחילה, הוא מכחיש שהוא מכיר אותה ורק בשלב העימות הוא מודה בהיכרותו אותה, אך לדבריו זו היכרות שטחית שבמסגרתה היא בקשה אותו לעזור לה במציאת עבודה. מראשית ההיכרות ועד מועד ביצוע עבירות האינוס המיוחסות לעורר נרשמו 28 נסיונות שיחות טלפון עם המתלוננת, וזה אינו מתיישב עם היכרות שטחית. ביום ביצוע עבירות האינוס השיחות מפסיקות לחלוטין, ומתחדשות רק זמן ניכר לאחר מכן. בצילום המתלוננת לאחר ארוע העבירות העיקרי יש לה סימן חבלה על צווארה.

העורר לא הצביע על כל טעם שבשלו המתלוננת היתה עשויה להעליל עליו עלילת שוא. יתר על כן, היא לא בקשה להתלונן, והתלוננה בלחץ המשפחה המאמצת.

הסניגור ניסה להצביע על אפשרות כי במועד הארוע השני על פי כתב האישום המתייחס ליום 23.4.06, שבו מיוחסת לעורר אחת מעבירות התקיפה והאיומים כלפי המתלוננת, היה במקום אחר, כעולה מפלט שיחות הטלפון הנייד שלו. לדבריו, מועד הארוע מתואר ב-7:30 בבוקר, ואילו על פי פלט השיחות הוא נמצא בשעה 7:10 במקום אחר, במרחק של כ-3.5 ק"מ מהמקום המצויין בכתב האישום.

טענה דומה נטענת גם לגבי הארוע השלישי.

לא ניתן להסיק מהטיעונים שהועלו בענין זה מסקנה המחלישה את הראיות לכאורה שהוגשו, שכן לא הוצגו נתונים בדוקים, מלווים בחוות דעת מקצועיות, לגבי משמעותם והשלכתם על מקום הימצאו המשוער של העורר במועד בו מיוחסות לו העבירות באירוע השני והשלישי על פי כתב האישום.

העבירות המיוחסות לעורר מצביעות על מסוכנותו כלפי המתלוננת. הן חמורות מאד כשלעצמן, והעובדה כי העורר חזר ותקף את המתלוננת מספר פעמים מצביעה על התנהגות חסרת שליטה ומעצורים. יתר על כן, קיים חשש ממשי מהימלטות העורר לחו"ל בהיותו אזרח זר, ונראה כי תכנן לעזוב את הארץ ערב מעצרו.

על יסוד כל אלה, מקרה זה אינו מתאים להחלת חלופת מעצר, מה גם שהחלופה שהוצעה נמצאה, היא עצמה, בלתי מתאימה.

לאור האמור, דין הערר להידחות.