בש"פ 4937/00 גיאורג'י ססטון נ. מדינת ישראל

זהו ערר על בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' לוי) שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. לעורר יוחסה עבירה של אינוס.

בית המשפט המחוזי נתן בעניינו של העורר שתי החלטות. בהחלטה ראשונה של בית משפט קמא (כבוד השופט סטרשנוב) קבע בית המשפט, כי קמה תשתית לכאורית לקיומן של ראיות לכאורה המבוססות בעיקרן על שתי הודעותיה של המתלוננת ועל "ראיות תימוכין להן". בית המשפט היה ער לכך שהמתלוננת סובלת מסכיזופרניה ונמצאת תחת טיפול תרופתי, יחד עם זאת קבע, כי מחלתה הוא עניין להערכת משקל עדותה ולא לקבילות העדות, כאשר מלאכת שקילת הראיות נתונה בידי בית המשפט שישב בדין. לפיכך, הורה על מעצר, באשר לא מצא לדון בתחליף מעצר, שכן מדובר בעובד זר מרומניה שאשרת השהיה שלו בארץ פגה ולמשיב לא היתה הצעה לגבי תחליף מעצר.

לאחר מתן ההחלטה נשמעה עדותה של המתלוננת, לא נקבעו מועדים להמשך הדיון והעורר פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר. בדיון שהתקיים בפני כבוד השופט א' לוי הוגשו מסמכים רפואיים ובית המשפט קבע, כי בהחלטתו של כב' השופט סטרשנוב היתה התייחסות למחלתה של המתלוננת ולפיכך לא נשתנה דבר המצדיק שינוי מהחלטתו. בהמשך, קבע בית המשפט, כי הוא חש אי נוחות מכך שלא נקבעו מועדים להמשך הדיון בתיק ועל כן מצא לקבוע, כי אם לא יימצא פתרון עד ספטמבר 2000 יהיה מקום לחזור ולעתור לבית המשפט, לשקול את שאלת המשך המעצר.

הבעיה הלא פשוטה שהעלה הסניגור בדבר מחלתה הנפשית של המתלוננת היא בעלת משקל גם לעניין קיומן של ראיות לכאורה. אמנם, אין פסילה אפריורית של עדות חולה נפש מבחינת קבילותה ומרכז הכובד נתון בהערכת משקלה, יחד עם זאת, ככל שהמחלה מערפלת את ההבחנה בין מציאות ודימיון כך גדל החשש להעדרו של בסיס איתן להאשמות המוטחות בעורר על-ידי המתלוננת. עיון בפרוטוקול שהומצא על-ידי הסניגוריה איננו מלמד על כרסום ממשי בתיאור המתלוננת את המעשים שיוחסו לעורר. לפיכך, לא ניתן לומר שכורסמו הראיות לכאורה נגדו. עם זאת, אילו היה מדובר בקיום חלופה שתשיג את תכלית המעצר, תגן על המתלוננת ועל הציבור מפני העורר ותבטיח התייצבותו למשפט, ניתן היה לשוקלה. כרגע, לא קיימת כזו.

נראה לי הפתרון שהציע השופט א' לוי, לפיו יישקל מחדש מצבו של העצור אם עד ספטמבר לא יתנהל משפטו בקצב הראוי על מנת לסיימו.

בשלב זה, אין להורות על חלופת מעצר. יש לקוות שהתביעה, הסניגור ובית המשפט ישתפו פעולה לשם ניהולו המהיר והיעיל של משפטו של העורר באופן שלא היה צורך לחזור ולדון בבקשה נוספת לעניין מעצרו.

ההחלטה תועבר לנשיא בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית.