בש"פ 4947/10 אספה מולוקון נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין באשמת ביצוען של עבירות אינוס, מעשה סדום, ניסיון אינוס, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ואיומים. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז, תוארו שני אירועים קשים שעל פי הנטען נטל בהם המערער חלק. בראשון, הוא הציע לצעירה ללוותה, ובשלב כלשהו דרש ממנה לנשקו. בהמשך הוא כפה עליה מין אוראלי ולבסוף אנס אותה. באישום השני נטען, כי בחודש אוקטובר 2009 הוא ביקש לקבל את שרותיה של יצאנית, ומשזו אמרה לו את הסכום שיהיה עליו לשלם, הוא החליט לבצע בה את זממו בכוח. הוא אחז בצווארה, הפילה על הארץ ואיים להרוג אותה. משהחלה המתלוננת לזעוק לעזרה, נס המערער על נפשו. עוד נטען, כי העורר נעצר על ידי שוטרים לאחר מרדף, והוא התנגד למעצרו תוך השמעתם של איומים ונגיחה בפניו של שוטר.

הערר שבפני מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. נטען, כי על אף קיומן של ראיות לכאורה, עוצמתן פחותה, ועל כן נכון היה להיעתר לבקשה לשלב את העורר בתהליך גמילה מאלכוהול במסגרת קהילה סגורה. קודם שהכריע בבקשה שבפניו הורה בית המשפט המחוזי על הגשתו של תסקיר מעצר, ומשזה הוגש עולה ממנו כי העורר אינו מכחיש את התרחשותם של האירועים שיוחסו לו, אולם טוען כי במקרה הראשון קוימו יחסי המין בהסכמה, ובמקרה השני ביקשה המתלוננת ליטול את כספו מבלי לספק לו את שירותי מין. עוד נקבע בתסקיר, כי התרשמות השרות היא שמהעורר נשקפת סכנה לביצוען של עבירות אלימות ומין נוספות.

בא-כוח העורר סבור כי מדובר בתסקיר לא מעמיק, המבוסס על האמור בכתב האישום בלבד, וטיעון זה אין בידי לקבל. נקודת המוצא היא כי נגד העורר עומדות גרסאותיהן של שתי נשים שפגשו אותו במקרה, כאשר האחת טוענת כי הוא כפה עליה לקיים עמו יחסי-מין, בעוד שהאחרת הצליחה להניס אותו קודם שביצע בה את זממו. באשר לאישום השני, קיים קושי ניכר לקבל את הסברו של העורר, והוא הדין ביחס לאירוע הראשון (המאוחר יותר מבחינה כרונולוגית). אכן, מתלוננת זו לא הכחישה כי שוחחה בטלפון עם חברו של העורר, ולא התלוננה בפניו על תקיפה כלשהי, אולם היא גם הסבירה כי אותה שיחה התקיימה קודם לתקיפתה בידי העורר. וכאן המקום להוסיף כי לגרסתה של המתלוננת נמצא חיזוק בדמותם של ממצאים רפואיים, וכן עדותו של נהג המונית שאסף אותו מיד לאחר מעשה האונס הנטען.

בא-כוח העורר הוסיף וטען, כי המשיבה לא היתה רשאית לצרף את שני האישומים בכתב אישום אחד, ואפשר כי הדבר נעשה במטרה להוסיף נופך של חומרה לשולחו. ברם, בסוגיה זו לא ראיתי מקום להכריע, אף שעל פני הדברים נראה כי לא היתה מניעה מלנהוג בדרך בה בחרה המשיבה, נוכח לשונו של סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982. כך או כך, המקום להעלות טענה זו שמטרתה להצביע על פגם שנפל בכתב האישום, הוא בשלב הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון בפתח משפטו, כאמור בסעיף 149(3) לחוק.

לסיכום, אפנה גם להתנהגות האלימה שיוחסה לעורר כלפי שוטרים, ונדמה כי עניין זה בנוסף לעבירות המין שיוחסו לו, מצביעים כולם על התנהגות בעייתית, בלשון המעטה, ועל כן אין זה השלב ליתן לו להתהלך חופשי.

נוכח האמור, הערר נדחה.