בש"פ 4947/99 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט חטיב) אשר דחה את בקשת העורר לעיין מחדש בנושא מעצרו.

העורר הוא הנאשם מס' 3 בכתב אישום, כשבעוד שלגבי יתר הנאשמים יש אישומים נוספים, הוא נאשם רק בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות במספר מקרים, עבירה לפי הסעיפים 348(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1)(3)(4) יחד עם סעיף 345(ב)(1)(3)(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. כן הואשם בתקיפת קטין חסר ישע ובהתעללות בקטין, לפי סעיפים 368ב(א) ו- 368ג לחוק העונשין.

העובדות הנטענות נגדו בכתב האישום הן, כי בשני מועדים שונים ניגש לאחותו הקטינה ילידת 2.3.85, הפשיט אותה בכח ובניגוד לרצונה מבגדיה התחתוניים וחכך את אבר מינו בין רגליה.

בפעם נוספת בחודש יולי 1998, החזיק העורר בכח אותה קטינה וחכך את אבר מינו באחוריה.

כן הוא נאשם בכך שיחד עם שני אחיו נהג להכות את הקטינה.

באישום נפרד הוא נאשם יחד עם שני אחיו בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובנסיון בריחה ממשמורת חוקית.

כל שלושת הנאשמים שבכתב האישום נעצרו על ידי בית המשפט עד לגמר ההליכים נגדם וזאת ב- 11.4.99.

בחודש יוני 1999 הגישו שניים מן הנאשמים, ובתוכם העורר דנן, בקשה לעיון מחדש בתנאי מעצרם.

דבר זה נעשה כאשר המשפט כבר היה בעיצומו. נימוקי הבקשה היו ששוב אין חשש לשיבוש הליכי משפט על ידי העוררים, וזאת משום שאחת משתי הקטינות הנזכרות בכתב האישום כבר העידה ואילו השניה לא אמורה להעיד, ואימרתה תוגש על ידי חוקרת הנוער שחקרה אותה.

לגבי העורר דנן, שהיה המבקש מס' 2, נטען גם שחל כרסום גדול בראיות נגדו לאחר שהעידה אחותו הקטנה.

טענה נוספת שהועלתה היתה נקיפת הזמן מאז נעצרו הנאשמים בתיק ועד שהדיון יגמר, שכן המשכו של המשפט נדחה ל- 16.9.99.

השופט הנכבד שדן בבקשה, כב' השופט האשם חטיב, דחה אותה לגבי שני המבקשים.

העורר דנן, שהיה המבקש מס' 2 והוא הנאשם מס' 3 בכתב האישום, אינו משלים עם ההחלטה; מכאן הערר שלפני.

בפני חזר הסניגור המלומד, עו"ד דאוד, על הטענה שלאחר עדות המתלוננת חל כרסום בראיות נגד העורר. הסניגור הסביר, כי אף אחד מן הנימוקים שהיוו בשעתו בסיס להחלטה שלא לקבוע חלופת מעצר שוב אינם קיימים. החשש מפני שיבוש מהלכי משפט שוב אינו קיים, כי המתלוננת היחידה שלגביה מייחסים לעורר מעשה כלשהו כבר העידה. היא גם לא גרה בבית הוריה אלא רחוק מן הבית, במקום שאיש אינו יודע היכן הוא; לכן אין מקום לדבר על מסוכנות לגביה. נוסף לכך חל כרסום גדול בראיות נגד העורר. בעוד שבכתב האישום מיוחסים לו שלושה מעשים, העידה המתלוננת על מעשה אחד ויחיד, שגם הוא לא כה חמור כפי שמתואר בכתב האישום ונעשה ללא אלימות.

באת כוח המדינה מתנגדת לערר ולדבריה לא חל כרסום בריאות.

בקשתי וקבלתי את פרוטוקול העדות של המתלוננת בבית המשפט. מתברר, שהסניגור לא דייק בדבריו. העדה מעידה על שלוש פעמים שבהן אחיה, העורר, עשה בה מעשים מגונים שהחלו כנגיעה בחזה והסתיימו בשפשוף אבר מינו בין רגליה, כשהוא עצמו פושט את תחתוניו. נכון שלפי העדות הדבר נעשה על השוקיים של העדה ולא באלימות גסה, אם כי בהתנגדות של העדה.

נכון הוא, כי כאשר משווים את מה שהעדה מייחסת לשני האחים האחרים הנאשמים בכתב האישום לבין מה שהיא מייחסת לעורר, הרי חלקו של העורר בהתעללות המינית בה קטן מזה של אחיו, אך לדעתי לא זו הדרך לבחון את הדברים. מעשי האחים אינם אמת מידה. מה שעשה העורר בגופה של אחותו הקטינה לפי עדותה הם מעשים מכוערים מאד לפי כל אמת מידה אובייקטיבית. גם לא חל כרסום ממשי בראיות. הסניגור מדגיש את העובדה שהעורר, לדברי המתלוננת, חיכך את אבר מינו בשוקיה ולא בירכיה, כפי שניתן היה אולי להבין מכתב האישום. אפילו אם יש הבדל בחומרת הדבר, לא הייתי מכנה זאת כ"כרסום בראיות"; ובודאי שלא הייתי אומר ש"נהפכה הקערה על פיה", כאמור בבש"פ 4794/95.

גם הטענה שהמתלוננת נמצאת היום מחוץ לבית אינה מספיקה כדי לשנות מן ההחלטה בדבר המעצר. כל שידוע הוא שהמתלוננת שהתה במעון מסוים בעת מתן עדותה. לא ברור אם הדבר נעשה מרצונה או שמא היתה התערבות של פקיד סעד, והעיקר הוא, שאין לבית המשפט שום ידיעה אם הסידור הזה הוא ארעי או קבוע ולכמה זמן הוא. יתכן שהיא אמורה לחזור לביתה לפני תום המשפט. אם הסניגוריה מבססת את טענותיה על עובדת היות המתלוננת מחוץ לבית, היא היתה צריכה לספק לבית המשפט אינפורמציה יותר מדויקת באלו נסיבות הוצאה המתלוננת מביתה, האם זה סידור קבוע או זמני ועד מתי היא אמורה לשהות במעון בו היא נמצאת. בלי אינפורמציה כזאת אינני יכול לקחת עובדה זאת בחשבון. יש לציין, שטענה זאת גם לא נטענה כלל בפני כב' השופט חטיב וממילא אינני יכל לומר שהשופט טעה בעניין זה.

גם אינני חושב שכב' השופט חטיב טעה כאשר ציין בהחלטתו, שמלבד המתלוננות יש שורה של עדים שטרם העידו ושגם הם עלולים להיות נתונים ללחצים.

אשר לנקיפת הזמן מהגשת כתב האישום ועד לסיום המצופה של המשפט; יכולני להעיר רק זאת, כי היה ראוי למצוא דרך שמשפטם של נאשמים הנתונים במעצר ימשך גם בפגרה, אולם אינני רואה בעצם העובדה שהמשך המשפט נדחה לחודש ספטמבר נימוק מספיק לשחרר את העורר בערובה, מה גם שלא נטען בפני שבית המשפט התבקש על ידי הסניגוריה להקדים את הדיון ולקיימו בפגרה ולא נעתר לכך, וכנראה שלא היתה בקשה כזאת.

בנסיבות אלו אינני רואה מקום לראות בנקיפת הזמן נימוק לשנות את תנאי המעצר.

סוף דבר איננו רואה שחלה טעות כלשהי בהחלטתו המנומקת היטב של כב' השופט חטיב והערר נדחה.

יש לשלוח לבאי כח בעלי הדין עותקים של החלטה זו.