בש"פ 4957/09 מנשה טהרני נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הצתה ואיום בכתב לרצוח. לפי האמור בכתב האישום התגלע סכסוך משפחתי בין העורר לבין המתלוננים, והעורר החליט להצית את רכבם של המתלוננים ולהניח בתיבת הדואר שלהם מכתב איום. העורר ביקש מחברו יצחק – כך נטען בכתב האשום – לבצע את המעשים, הלה הסכים לכך והעורר מסר לו מעטפה ובה כדור רובה וכן מכתב איום שלפיו: "עוד טעות אחת והכדור הבא יהיה בין העיניים שלך!!! הזהרנו". יצחק אכן הצית את הרכב של המתלוננים והניח בתיבת הדואר שלהם את המכתב. העורר הובא לדין בגין ביצוע עבירה של הצתה ובגין ביצוע עבירת איום בכתב לרצוח.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. בית המשפט המחוזי החליט על שחרורו בתנאים: מעצר מלא בישיבה "בית השם", ערבות עצמית וערבות צד ג' של רב הישיבה – כל אחת על סך 20,000 ש"ח, והימנעות של העורר מליצור קשר טלפוני או אחר עם גורמים מחוץ לישיבה. בית המשפט התייחס בהחלטתו לעובדה שבינתיים החבר-יצחק נחקר ושוחרר משלא נמצאו נגדו, לפי שעה, ראיות מספקות. בית המשפט קבע כי עובדה זו מחלישה גם את הראיות נגד העורר. בית המשפט התייחס בהקשר זה גם לכלל האחידות המחייב לשחרר את העורר כפי ששוחרר מי שלפי כתב האישום היה שותפו למעשים. בית המשפט הוסיף כי מכל מקום ראוי לנקוט במקרה זה בחלופת מעצר לאור התסקיר (הבלתי-שלם) שהוגש לגבי העורר וטיב החלופה שהוצעה. סיכומו של דבר: בית המשפט המחוזי הורה על שחרור העורר בתנאים שפורטו לעיל.

העורר משיג על החלטה זו. לדעתו, משלא נמצאו ראיות נגד החבר-יצחק – שותפו לכאורה לביצוע העבירות – חל כרסום משמעותי גם בתשתית הראיות נגד העורר. העורר טוען כי אין היגיון בעמדת המדינה המבחינה בינו לבין החבר-יצחק, וכי אם האחרון שוחרר – אזי אין להתנות את שחרורו של העורר בתנאים של "מעצר בית". העורר מדגיש בהקשר זה את עקרון השוויון והאחידות המחייב, לשיטתו, התייחסות זהה לעורר ולחבר-יצחק. העורר נדרש בפרט לראיה מרכזית שהובאה נגדו – הודעת מדובב – וטוען כי זו אינה מקיימת את הרף של ראיות לכאורה הקושרות את העורר לביצוע העבירות. לבסוף מונה המבקש נסיבות שונות – אישיות ואחרות – המצדיקות לדעתו שחרור ללא תנאים מגבילים.

מוסכם על העורר כי בכל הנוגע לעבירת האיום ברצח קיימת ראיה לכאורה הקושרת אותו עם המעשה המיוחס לו. עם זאת, סבור העורר כי עבירה זו, כשלעצמה, אינה מקימה עילת מעצר וכי לפיכך ראוי היה לשחררו בלא תנאי. המשיבה מבקשת להותיר בעינה את החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

דין הערר להדחות.

בחירתה של התביעה שלא להגיש, בשלב זה לפחות, כתב אישום כנגד מי שנטען כי היה שותף למעשי העבירה ושחרורו של אותו שותף נטען, אין בהם כדי לשנות מן התוצאה. כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה הן בכל הנוגע לעבירת האיום והן בכל הנוגע לעבירת ההצתה. אלא, שגם אם אניח לטובת העורר, כהצעתו, כי הראיות קושרות אותו למעשה האיום בלבד – די בכך כדי להצביע על מסוכנותו הרבה. מי שמשגר לאחר מעטפה המכילה כדור של רובה ומכתב איום שלשונו היא "עוד טעות אחת והכדור הבא יהיה בין העיניים שלך!!! הזהרנו" – מעיד על עצמו שכל האמצעים כשרים בידיו וכי האלימות המילולית החמורה, שסופה מי ישורנו, מאפיינת את התנהגותו. חסד עשה עימו בית-המשפט המחוזי אשר שחרר אותו בתנאים מתונים ונמנע מלהורות על מעצרו. בנסיבות אלה, אין להקל עימו עוד בתנאי השחרור.

הערר נדחה.