בש"פ 4965/22 יקיר סויסה נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.5.2022 ומיום 18.7.2022 (מ"ת 12323-05-22, השופט א' נחלון ). בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו וכן כי קיימת עילה למעצרו. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 8.5.2022 הוגש כתב אישום נגד העורר לבית המשפט המחוזי, שנסב על אירוע דקירה. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 27.4.2022 בסמוך לשעה 20:30 שהה אוראל רחמים (להלן: אוראל ) בדירתו של העורר, והם החלו להתווכח בעניינו של חוב כספי ולצעוק זה על זה. בעקבות הצעקות הגיעו לדירה שני אנשים נוספים המכירים את העורר היכרות מוקדמת ושהו בדירה צמודה השייכת לו גם כן, פרוספר ביבי ומורן אליאסיאן (שיכונו כאן בהתאמה פרוספר ו- מורן ). בשלב זה העורר הניף סכין לכיוונו של אוראל ואיים כי ידקור אותו. על-פי הנטען, מורן פנתה אל העורר ושכנעה אותו להוריד את הסכין, ולאחר שהניח אותה חזרו פרוספר ומורן אל הדירה הצמודה. עוד נטען כי כמה דקות לאחר מכן ביקש אוראל להשתמש בשירותים של הדירה. העורר מנע זאת ממנו והשניים החלו לצעוק ולדחוף זה את זה. בשלב זה, כך נטען, העורר דקר את אוראל בצווארו באמצעות מספריים שהיו ברשותו. כתוצאה ממעשי העורר, אוראל הובהל לטיפול נמרץ, נותח ואושפז בבית החולים למשך שבוע. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן איומים לפי סעיף 192 לחוק זה.

3.

העורר נעצר ביום האירוע, ומעצרו הוארך מאז מעת לעת. בד בבד עם הגשתו של כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו. בבקשה טענה המדינה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ובהן עדויות ראייה, מספריים שנמצאו בזירה, תרגילי חקירה שבוצעו והגרסה שמסר העורר עצמו. כן צוין כי בנסיבות העניין קמה עילת מעצר של מסוכנות לנוכח טיב המעשים המיוחסים לעורר. עוד צוין כי לחובת העורר נזקפות 17 הרשעות פליליות קודמות בעבירות של אלימות, רכוש, סמים והפרת הוראה חוקית, וכי תלויים בעניינו שני עונשי מאסר על-תנאי בני-הפעלה. לבסוף צוין כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו לכאורה בעת שמתנהלים נגדו שני הליכים פליליים אחרים בגין עבירות של איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

4.

ביום 18.5.2022 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, ובו טען העורר כי אין בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. בעיקרו של דבר, העורר כפר בתיאור של השתלשלות הדברים בכתב האישום, וטען כי יש לראות במעשיו משום הגנה עצמית. העורר הוסיף והעלה טענות שונות ביחס לחומר הראיות. בין היתר התייחס העורר לסתירות בגרסאותיהם של פרוספר ומורן ולקיומם של ממצאים רפואיים השוללים לשיטתו את האמור בכתב האישום. עוד הדגיש העורר כי אוראל לא שיתף פעולה עם המשטרה ולא נחקר בתיק. לבסוף, נטען כי אף אם ייקבע כי קמה בעניינו עילת מעצר, יש מקום לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

5.

כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במיוחס לו, שעוצמתן מספיקה לצורך מעצרו. בית המשפט המחוזי התייחס להודעותיו המאוחרות של פרוספר, שבהן תיאר את עיקרי האירוע כמפורט בכתב האישום. בית המשפט המחוזי נדרש לכך שבהודעתו הראשונה פרוספר מסר כי הוא לא ראה את ההתרחשות עצמה ולא הבחין בכך שהעורר מחזיק בידו חפץ כלשהו, וציין כי פרוספר נתן הסבר המניח את הדעת לשינוי שחל בגרסתו. עוד צוין כי חלק משמעותי מהפרטים שתיאר פרוספר בהודעותיו המפלילות את העורר, נכללו אף בהודעתו הראשונה. כמו כן נקבע כי הגם שמורן מסרה גרסה שאינה תואמת את גרסתו הנוכחית של פרוספר, הרי שגם היא תיארה עימות בין העורר לאוראל שבמסגרתו היא נדרשה להרגיע את העורר. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי העורר עצמו אינו כופר בכך שהיה עימות בינו לבין אוראל אשר הפך לעימות פיזי, ואף הודה בפציעתו של האחרון, גם אם לשיטתו כתוצאה מזריקת חפץ לעברו. כמו כן נקבע כי אף שאוראל לא שיתף פעולה בחקירותיו, אין בכך כדי לפגום במסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

6.

באשר לקיומה של עילת מעצר נקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, ואף נסיבות המקרה תומכות בקיומה של מסוכנות כאמור. בית המשפט המחוזי ציין בקשר לכך את עברו הפלילי של העורר וכן את העובדה שתלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על-תנאי בני-הפעלה.

7.

על אף האמור, נקבע כי בשים לב לכך שהאירוע התרחש בדירתו של העורר בנסיבות שבהן אוראל סירב לצאת ממנה, על רקע עימות פיזי הדדי, יש מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

8.

ביום 17.7.2022 הוגש התסקיר מטעם שירות המבחן. שירות המבחן עמד על נסיבות חייו המורכבות של העורר ופירט את עברו הפלילי המכביד. בתסקיר צוין עוד כי העורר מנהל אורח חיים התמכרותי ושולי, עבר בין מסגרות טיפוליות ומוסדיות והתקשה לתפקד בתחום התעסוקתי. כן תואר שהעורר מטופל כיום בתחליף סם, ולדבריו הוא ממשיך להשתמש בחומרים ממכרים. ביחס לכך צוין כי התמכרותו של העורר לסמים היא "עמוקה וכרונית" וכי הוא מתקשה להימנע משימוש ב"סמי רחוב" גם כאשר הוא מטופל בתחליף סם. שירות המבחן הוסיף כי העורר הביע רצון להשתלב בטיפול גמילה, אך ציין כי ההתרשמות היא שמדובר "במוטיבציה מילולית וחיצונית". שירות המבחן אף עמד על כך שהעורר הפנים דפוסי חשיבה והתנהגות עברייניים ואלימים והתקשה לשתף פעולה עם גורמי טיפול לאורך זמן. לנוכח האמור העריך שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנותן של עבירות אלימות פוגעניות דומות בעתיד, וכי אם תישנה התנהגות מעין זו חומרתה תהיה ברמה גבוהה.

9.

באשר לבחינתה של חלופת מעצר, בתסקיר צוין עוד כי העורר הביע רצון להשתלב בקהילה טיפולית ולבחון אפשרות לטיפול אמבולטורי במקביל לשחרורו לחלופת מעצר ביתית אצל בת זוגו. העורר הציע את אמו כמפקחת במסגרת חלופת מעצר מגבה, אלא ששירות המבחן לא הצליח לתאם עמה פגישה חרף ניסיונותיו לעשות כן (קושי שלפי הנטען עלה גם בעבר בקשר עמה, במסגרת בחינתן של חלופות מעצר בתיקים אחרים של העורר). עוד צוין בתסקיר כי האפשרות של שחרור למעצר בית אצל בת זוגו של העורר בפיקוחה אינו מתאים במקרה דנן, בהתחשב בכך שהעורר הורשע בעבירות אלימות במשפחה כלפיה ובשים לב לרמת הסיכון ולדפוסים ההתמכרותיים של העורר. כן צוינה ההערכה כי טיפול אמבולטורי אינו יכול לספק מענה הולם לצרכיו העמוקים של העורר בתחום ההתמכרות ולרמת הסיכון הנשקפת ממנו. לבסוף, המליץ שירות המבחן על מתן ארכה קצרה להשלמת התסקיר על בסיס עריכת שיחה עם אמו של העורר וגיבוש המלצה בדבר האפשרות לשילובו בקהילה טיפולית.

10.

ביום 18.7.2022 התקיים דיון בעניינו של העורר, ובסופו הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטה צוין כי המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנות מובהקת, וכי בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל מקרים אלו מצדיקים מעצר עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח. עוד הודגש תסקיר המעצר השלילי בעניינו של העורר, שכלל הערכת מסוכנות גבוהה. על רקע זה נקבע כי לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לנוכח מובהקות המקרה, אין מקום להמתין להשלמת הבדיקה של האפשרות לשלב את העורר בקהילה טיפולית. בהקשר זה צוין כי ברגיל העיתוי המתאים לגמילה מסמים הוא בשלב של ריצוי העונש. עוד הובהר כי על-פי הפסיקה ניתן לחרוג מכך כאשר הנאשם החל בגמילה טרם ביצוע העבירה או כאשר פוטנציאל ההצלחה של הטיפול הוא גבוה ויש בו כדי לתת מענה הולם למסוכנות (ראו: בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה , פ"ד סד(3) 101 (2011) (להלן: הלכת סויסה )). בנסיבות המקרה דנן, כך נקבע, העורר לא החל בתהליך גמילה לפני האירוע המתואר בכתב האישום ו"למרבה הצער לא ניתן לומר כי פוטנציאל ההצלחה של הליך כזה הוא גבוה". כן צוין כי לנוכח עוצמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר, לא ניתן לומר שיש בהליך מסוג זה כדי לתת לה מענה הולם. בית המשפט הוסיף ואבחן את המקרה דנן מההחלטה שאליה הפנה הסנגור בבש"פ 8168/17 קרקי נ' מדינת ישאל (31.10.2017), וציין כי שם, בניגוד לענייננו, שירות המבחן "המליץ בחום" על השתלבותו של הנאשם בקהילה טיפולית והרושם היה שאף הנאשם עצמו חפץ בכך באופן עמוק.

טענות הצדדים בערר

11.

הערר שבפני מכוון כלפי החלטותיו האמורות של בית המשפט המחוזי. באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, נטען כי זו אינה מספקת וכי חל כרסום בעוצמתה. בין היתר נטען כי הקשיים הראייתיים שעליהם הצביע העורר צריכים להשפיע על שאלת קיומן של ראיות לכאורה כבר בשלב הנוכחי, וכי הם מלמדים על טיבו של האירוע. בערר מתוארת גרסתו של העורר לאירועים, לפיה אוראל איים וצעק עליו, השתולל ואף גרם לו חבלה, ונטען כי גרסתו של פרוספר מחזקת את הטענה להגנה עצמית. כן נטען כי העורר לא החזיק סכין בשום שלב של האירוע. העורר חוזר ועומד על השינוי שחל בהודעותיו של פרוספר ומדגיש את הפער בין גרסתו המאוחרת לבין גרסתה של מורן. עוד מעלה העורר טענות באשר למספריים ששימשו, על-פי הנטען, לביצוע הדקירה, ובכלל זה מתייחס לקשיים שעלו בנוגע לזיהויים ולכך שנמצא עליהם כתם דם קטן אחד בלבד.

12.

באשר לאפשרות של חלופת המעצר שהוצעה, נטען בערר כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נעתר לבקשת הארכה של שירות המבחן לשם קבלת תסקיר משלים שיבחן את אפשרות ההשתלבות בקהילה טיפולית. בהקשר זה נטען כי נסיבותיו של המקרה מצדיקות חלופת מעצר ושילוב של העורר במסגרת טיפולית, אשר תוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. בכל הנוגע לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה סיכויי ההליך הטיפולי אינם גבוהים, נטען כי לא ניתן לבצע הערכה מסוג זה ללא ראיון התאמה למסגרת הטיפולית. בערר נטען עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בהסתמכו על הלכת סויסה , מבלי שהתייחס לחריגים לה שנקבעו בפסיקה מאוחרת יותר. עוד נטען כי על-פי הלכת סויסה עצמה השאלה אם קיים מוסד טיפולי מתאים לקליטת הנאשם היא שיקול חיוני שיש להביא בחשבון, ואף מטעם זה היה על בית המשפט המחוזי לאפשר את השלמת הבדיקה על-ידי שירות המבחן. לבסוף העורר עמד על נסיבותיו האישיות המורכבות, וטען כי בנסיבות חריגות אלה היה מקום להשלים את בחינתה של חלופת המעצר.

13.

הדיון בערר התקיים בפני ביום 26.7.2022. בטיעון בפני התמקד בא-כוחו של העורר בהרחבה בנושא הראיות לכאורה. בהקשר זה צוין כי אוראל לא מסר את גרסתו לאירועים, אך נטען כי יש אמרה שלו מבית החולים לפיה הוא נפל ונחתך מברזל, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מכך בהחלטתו. כן צוין כי הפצע בצווארו של אוראל לא תועד בצילום, ואין תיעוד מספק לפציעתו ולאופן שבו היא נגרמה. עוד נטען כי האירוע התרחש בעת שהעורר הותקף בביתו על-ידי אוראל, וכי תיאור התנהגותו בעדויותיהם של פרוספר ושל מורן כאלימה ומאיימת, מחזק גרסה זו. בא-כוחו של העורר הוסיף וטען כי המספריים שנמצאו בזירה, ואשר אותם זיהה פרוספר, הם מספריים קטנים שעל הלהב שלהם אותר כתם אחד קטן בלבד שחשוד כדם.

14.

מנגד המדינה טענה כי דין הערר להידחות. בהקשר זה נטען כי די בגרסאות שמסרו פרוספר ומורן, המחזקות זו את זו, לצורך קביעת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, וכי ניתן ליישב את הסתירות בין העדויות. אשר לכלי שבו נעשה שימוש, נטען כי פרוספר זיהה את המספריים שעל-פי הנטען העורר החזיק בידו, הגם שלא ראה את רגע הדקירה אלא רק את העימות שלאחר מכן ואת אוראל כשהוא שותת דם מגרונו. ביחס לממצא לפיו על המספריים נמצא כתם קטן של דם בלבד, נטען כי אין זה מן הנמנע שעד להגעת המשטרה טרח העורר לנקות אותם עם מגבת שנמצאה בזירה. עוד הודגשה העובדה שהעורר קשר עצמו לאירועים והודה בכך שהשתולל ופגע באוראל (אם כי לטענתו הדבר נבע מכך שזרק חפץ לעברו). כמו כן צוין כי הטענה להגנה עצמית הועלתה ללא כל ביסוס וכי קשה לקבלה בהתחשב במעשה הקיצוני של דקירה בצוואר.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוגש בעת הדיון ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. חרף השאלות שנותרו פתוחות, אני סבורה כי בשלב הנוכחי די בתשתית הראייתית שהונחה בפני כדי לבסס את קיומן של ראיות לכאורה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מחלוקת על התרחשותו של ריב קולני בין העורר לבין אוראל, אשר התפתח לעימות פיזי אלים שבעקבותיו האחרון נפצע. כאמור, העורר עצמו מסר בהודעותיו כי שני הצדדים "השתוללו" וכי הוא זרק על אוראל קופסה שהכילה חפצים שונים ופגע בו (ראו: הודעתו של העורר מיום 1.5.2022, עמ' 2, שורות 37-36). עוד אין מחלוקת על כך שאירוע קשה זה הסתיים בפציעתו של אוראל בצווארו, וכי הפציעה שהוגדרה כמסכנת חיים (ראו: הודעתה של ד"ר חלו מיום 4.5.2022, עמ' 1, שורות 26-25). כמו כן, ובניגוד לנטען על-ידי העורר, תיעוד מסוים באשר לאופן הפציעה נמצא בהודעה שמסרה הרופאה שטיפלה באוראל בהגיעו לבית החולים, שבה נמסר כי הפציעה נגרמה על-ידי "כלי חד" וכי "מדובר בפציעה חודרת" (שם, עמ' 1, שורה 24). כמו כן, בהודעתו מיום 3.5.2022 תיאר פרוספר כי הוא ראה את העורר מחזיק "מספריים צבע כסף באורך של כ-8-7 ס"מ", תיאור המתאים לאחד מזוגות המספריים שנמצאו בזירה.

16.

בהודעותיו מיום 1.5.2022 ומיום 3.5.2022 תיאר פרוספר את עיקרי האירוע המתואר בכתב האישום, ואמר בין היתר את הדברים הבאים: "ראיתי את [העורר] עם מספריים קטנות ביד, ואז הוא התחיל לריב איתו להשתולל ואז בלי כוונה עף לו היד ו[אוראל] נחתך בגרון ראיתי אותו כולו דם" (ראו: שם, בעמ' 2). יחד עם זאת הדגיש פרוספר כי "לא ראיתי את הדקירה עצמה ראיתי שהוא יוצא כולו דם" (ראו: שם, בעמ' 29). פרוספר גם סיפק בהודעתו זו הסבר לשינוי גרסתו לכאורה, בהשוואה לחקירתו הקודמת שבה מסר כי "לא ראינו מה קרה" (ראו: הודעתו של פרוספר מיום 28.4.2022, עמ' 3). לדבריו: "הייתי מבולבל גם היה לי קשה להלשין עליו לא רציתי הייתי מתוסבך" (ראו: הודעתו של פרוספר מיום 1.5.2022, בעמ' 4).

17.

אין לכחד כי קיימת חולשה ראייתית מסוימת בכל הנוגע לדרך המדויקת שבה נגרמה הפציעה ולכלי ששימש לכך. הדברים אמורים בשים לב לכך שמהחומר הראייתי עולה כי למעשה אין בידי המדינה עדות ראייה ישירה המלמדת על מעשה הדקירה הנטען, ואף לא מטעם אוראל שסירב לשתף פעולה עם החקירה. על כך יש להוסיף את הקושי המסוים המתעורר בנסיבות שבהן האירוע החל כעימות פיזי הדדי, והתרחש בדירת העורר, שאוראל שב אליה מרצונו וסירב לעזוב אותה אף כשהתבקש לעשות כן. אף על פי כן, דומה כי בעת הזאת אין בקשיים האמורים כדי לשלול את קיומן של ראיות לכאורה. נסיבות האירוע לפרטיו יוסיפו ויתבררו במסגרת ההליך העיקרי, ואין צריך לומר כי איני נוקטת כל עמדה באשר לתוצאתו הסופית.

18.

נוסף על כך, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לקיומה של עילת מעצר הקמה מכוח חזקת המסוכנות הסטטוטורית. עילת מעצר זו אף נלמדת מנסיבות המקרה כשלעצמן, ומוצאת חיזוק נוסף בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העורר. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח עמדתו של שירות המבחן בתסקיר המעצר, שהיא שלילית בעיקרה ועולה ממנה מסוכנות ברמה גבוהה.

19.

בנוסף לטענות אלה, העורר הקדיש חלק ניכר מדבריו בכתובים לאפשרות לשלבו בחלופת מעצר טיפולית. כידוע, ככלל, העיתוי הראוי לשקילתם של הליכי טיפול וגמילה הוא בשלב גזירת עונשו של הנאשם. לצד זאת, בהלכת סויסה הכיר בית משפט זה בחריגים לכלל האמור, ולפיהם תתאפשר הפנייתו של הנאשם להליך טיפולי עוד בשלב המעצר, בהתקיים תנאים הדרושים לשם כך ובהתחשב במגוון שיקולים (ראו למשל: בש"פ 8098/21 בוהדנה נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (1.12.2021) וההפניות שם).

20.

לא השתכנעתי כי המקרה דנן נכנס לגדר החריג האמור. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי שלושת התנאים שנקבעו בהלכת סויסה אינם מתקיימים בענייננו. אין לי אלא להצטרף למסקנה זו. אין חולק על העובדה שהעורר לא החל בהליך טיפולי טרם מעצרו. כמו כן, גם אם יש יסוד לטענתו של העורר, לפיה לא היה מקום לקבוע כי סיכויי ההליך הטיפולי אינם גבוהים מבלי לקיים ראיון התאמה למסגרת טיפולית – הרי שהטענה לפיה חלופה טיפולית תאיין את מסוכנותו נטענה בעלמא ונעדרה כל ביסוס משכנע. הדברים אמורים ביתר שאת לנוכח עמדתו של שירות המבחן, שהעריך את רמת מסוכנותו כגבוהה וציין כי המוטיבציה שלו לטיפול הייתה "מילולית וחיצונית". הספק באשר ליכולתה של חלופה טיפולית לתת מענה למסוכנות הנשקפת מהעורר אף מתעצם לנוכח הקשיים שהתגלעו בגיבושה של חלופת מעצר מגבה. מכך עולה כי לכל הפחות שניים משלושת התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת סויסה אינם מתקיימים בענייננו. על רקע זה, וחרף נסיבות חייו הקשות של העורר ומצבו האישי המורכב, יש להחיל בעניינו את הכלל ולא את החריג לו.

21.

עם זאת, נוכח החולשה הראייתית המסוימת שתוארה לעיל, אני סבורה כי אם יוכל העורר להציג בעתיד אפשרות למעצר בפיקוח אלקטרוני הכוללת פיקוח מתאים של בני משפחה או חברים (להבדיל מחלופה טיפולית), הדבר יכול לשמש בסיס להגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בכפוף להתרשמותו של שירות המבחן ולבחינתו של בית המשפט המחוזי.

22.

סוף דבר: בכפוף לאמור בפסקה 21 לעיל, הערר נדחה.