בש"פ 4967/10 מוהנד עיראקי נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז נטען, כי עובר ליום 5.1.10 קשר העורר עם אחר – סעאד בן חסן דעאס, לספק לו שני אקדחים תמורת 30,000 ש"ח, ובתאריך 26.2.10 נטל העורר על עצמו לספק לסעאד נוקר של אקדח. העורר הוסיף וקשר עם אחר - פריד סלימאן לספק לו שני רימונים. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע עסקה אחרת בנשק.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר בפני בו נתבקשתי להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

אין בידי לקבל את הערר. נקודת המוצא לדיון היא ההסכמה עליה הצהיר סנגורו הקודם של העורר, לפיה קיימות ראיות-לכאורה להוכחתו של כתב-האישום, וממילא עמדה המשיבה בחובת ההוכחה המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966. השאלה הנוספת היא כמובן אם פוטנציאל הסיכון הנשקף מהעורר יכול למצוא את פתרונו בחלופת מעצר, וחוששני שעל שאלה זו יש להשיב בשלילה. אבהיר.

לחובת העורר הרשעות בעבירות רבות, וביניהן החזקת נשק שלא כדין ושוד מזוין, בגינן נשא בעונשי מאסר, ומהאחרון שבהם הוא שוחרר זה לא מכבר. חרף דרכי הענישה שננקטו נגדו, נראה כי העורר מתקשה ללמוד את הלקח הנדרש ולשנות את אורחותיו, ואין לך ראיה טובה לכך מאשר שובו לסורו זמן כה קצר לאחר ששוחרר מהכלא. חומרה מיוחדת נודעת מטבע הדברים לכך שהפעם חטא העורר, לכאורה, בעבירות של קשר לאספקת כלי נשק שלא כדין, שהרי בין אם אלה נועדו למטרות עברייניות ובין אם למטרות עוינות – השימוש בהם עלול לסכן את הציבור, וניסיון השנים האחרונות מלמד זאת. חרף כל אלה, ובטרם החליט בית המשפט המחוזי כיצד לנהוג בעורר, הוא ביקש וקיבל תסקיר שנערך על ידי שרות המבחן, והמעט שאוכל לומר על תסקיר זה שהוא רחוק מלהחמיא לעורר, ומעלה חשש שהוא אימץ לעצמו דרך חיים עבריינית. נוכח כל אלה לא מצאתי ממש גם בטענת האפליה בהשוואה לנאשמים אחרים בפרשה זו, ומכאן מסקנתי כי בהחלטתו של בית משפט קמא לא נפל פגם כלשהו המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

הערר נדחה.