בש"פ 4971/98 שמואל אברמסון נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בעבירות שוד, סחיטה באיומים, תקיפה ושיבוש הליכי משפט, נעצר עד תום ההליכים נגדו לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות לאשמתו.

הטענה היחידה הנטענת בערר שבפניי היא כי בית-המשפט המחוזי שגה בקביעתו בדבר דיותן של הראיות למעצר.

סניגוריתו של העורר הצביעה בפניי על פירכות בראיות, אולם לא מצאתי באלה עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. האישום נגד העורר מבוסס על עדויותיהם של המתלוננים. כידוע, בשלב זה של המשפט אין

בית-המשפט מכריע במהימנותם של עדים, והסתירות שעליהן הצביעה הסניגורית אינן פוגעות בעוצמת הראיות הדרושה למעצר. שכן, כאמור, האישום מבוסס על עדים, שלדבריהם נפגעו על-ידי העורר, ולא מצויה שום ראיה אובייקטיבית המחלישה דברים אלה. מכאן מסקנתי כי קיים סיכוי סביר להרשעה.

העבירות עצמן חמורות ביותר ומצביעות על מסוכנותו של העורר, ולא ניתן באמצעי חמור פחות ממעצר להבטיח את שלום הציבור מפניו.

אשר-על-כן אני דוחה את הערר.