בש"פ 4972/99 סעד קהמוז נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת באישום של החזקת סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של מעל לקילוגרם וב"עשיית עסקה אחרת בסם". הראיות שבידי המדינה פורטו באריכות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כאשר החליט על מעצר עד תום ההליכים. על ההחלטה הזאת הערר שלפני.

עו"ד זילברמן טוען בשמו של העורר שאין בראיות, גם אם הן ראיות לכאורה לביסוס כתב אישום, ראיה מספקת כדי לבסס מעצר עד תום ההליכים. הטענה העיקרית היא, שאחת משתי העדות המרכזיות, שהיו יחד עם העורר בזמן מעצרו, מסרה במשטרה שתי גרסאות סותרות. כתב האישום בנוי על אחת מהן, אבל אין ספק שאמינותה של העדה הזאת מוטלת בספק, ולכן הסיכוי שבית המשפט לא יקבל את הגרסה הזו גדולה. טענה נוספת היא, שברור מתגובת השוטרים, שעצרו את העורר במקום המעשה, שהשוטרים ציפו לאדם אחר. כנראה שהיה להם מידע, שהסם הוא של אחר. לדעת הסניגור, המשטרה היתה פזיזה מדי ומיהרה במעצר לפני שהעורר הגיע אל הסם. לדעתו הוא גם לא היה מגיע וגם לא היתה לו תכנית כזו. הוא היה במקרה במקום, והמשטרה ציפתה לבעל הסם, וכשהוא הופיע בזירה עם שתי בנות במטרה לבלות איתן, הסיקה מסקנות מוטעות ועצרה אותו לפני שהיתה לה אפשרות לברר מה מעשיו במקום. דא עקא, שהמשטרה משחה את המיכל שבו נמצא הסם בחומר זוהר אשר נמצא לאחר מכן על ידי העורר. מר זילברמן טוען, שלמציאות של החומר הזה יש הסבר שאינו מגלה עבירה. האיש היה במקום. השוטרים התנפלו עליו והיכוהו ותוך כדי האירוע האלים הזה הוא נגע מבלי משים במיכל של הסמים.

זו בודאי גרסה שבית המשפט שידון בתיק יצטרך לתת את דעתו עליה ולשקול אותה. בשלב הזה נראה לי, שמציאות החומר על ידיו של העורר מחד ועדותה של אחת הבנות שבחברתו מאידך הן חומר ראיה לכאורי המספיק לא רק לביסוס כתב האישום אלא גם לביסוס המעצר. משום כך הערר נדחה.