בש"פ 4974/10 מדינת ישראל נ. בוריס ריסמן

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו למשיב עבירות של שוד בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. נטען, כי בחודש אוגוסט 2009 גר המשיב במבנה נטוש באשקלון, שם התגוררו גם ולדימיר רוזין (להלן: רוזין), ואדם נוסף חסר בית שטרם הובררה זהותו (להלן: המנוח). על פי גרסת המשיבה, גנבו המשיב ורוזין את הטלפון הסולולארי של המנוח, ומשהדבר התגלה פרץ ויכוח במהלכו הוכה המנוח על ידי שני האחרים באלימות רבה. בעקבות התקיפה נותר המנוח במשך ימים אחדים שרוע על הרצפה, תוך שהוא לוגם מים ואלכוהול ששותפיו לחדר סיפקו לו. לאחר מספר ימים הוא נפטר, ולטענת המשיבה קברו אותו המשיב ורוזין בבור ביוב במטרה להעלים את הגופה.

2.

כתב האישום הוגש לבית המשפט קמא בחודש אוקטובר 2010, ומשחלפו מאז תשעה חודשים עותרת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב מכח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. להשלמת התמונה אוסיף את אלה: בחודש מרץ 2010 הוגשה בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרו של המשיב שעתר לשחררו לצורך השתלבות בתהליך גמילה מאלכוהול במסגרת קהילה טיפולית; בחודש אפריל 2010 הורה בית המשפט לשרות המבחן להניח בפניו תסקיר מבחן, והשרות ביקש דחייה ארוכה לצורך הסתייעות במתורגמן קודם להגשתן של המלצותיו, ולפיכך נדחה הדיון ליום 12.2.10; בחודש מאי 2010 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה במהלכה העידו שני עדים, והדיון נדחה ליום 12.7.10 לסיום פרשת התביעה, ובכללה שמיעת עדותו של רוזין. דא עקא, העד רוזין לא הובא לבית משפט על אף היותו נתון במעצר. עו"ד בונדר הוסיף וטען כי חל כרסום בראיות, הואיל ושעה שרוזין נקרא להעיד במשפטו-שלו, נשמעה מפיו גרסה שונה מזו שמסר בחקירתו, ומכל מקום, גם אם יתמיד בגרסתו המפלילה את המשיב, אין בידי התביעה להצביע על ראית חיזוק.

3.

לעניין אחרון זה, הכרסום בראיות, התרתי לבאי-כוח הצדדים להגיש טיעון משלים בכתב, ומשעשו זאת, חוששני ששאלות רכות נותרו ללא מענה, וכולן סובבות סביב אמינות הגרסה החדשה שנשמעה מפיו של רוזין לאירועים. באשר לבקשת המדינה גופה, כל שאוכל לומר הוא כי יש ממש בטרוניית המשיב לפיה נמשך משפטו זמן רב מדי, אף שאין מדובר בתיק סבוך מבחינת היקפו ומספר העדים אותם יש לשמוע. עם זאת, לא אוכל להתעלם מכך שלתוצאה זו תרמו גם דחיות להן נתן בא-כוח המשיב את הסכמתו, ושנועדו לצורך קיומו של משא ומתן עם גורמי התביעה. אולם, גם אלה האחרונים חטאו במחדל כאשר לא טרחו להביא את רוזין למסירתה של עדות.

העולה מהאמור הוא כי קרבה מאד השעה בה יהיה נכון לעדיף את זכותו של המשיב לחירות על פני כל שיקול אחר, ועל כן מתבקש בית המשפט המחוזי לעשות מאמץ לסיים את ההליכים בפניו במהלך תקופת המעצר המתבקשת.

אני נעתר אפוא לבקשה ומאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 12.7.2010 או עד למתן פסק-הדין בת"פ 8258/09 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם.