בש"פ 4976/99 איאד חבוס נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים בתיק פלילי שהוגש נגדו באותו בית משפט. בתיק הזה מיוחסת לעורר עבירה של שוד בנסיבות מחמירות. מדובר בשוד נהג מונית, לפי הטענה בעזרת איום באקדח. לפי המתואר, הסיפור הסתיים בזה, שהנהג, לאחר שהוציא סכום כסף מכיסו, נמלט מהמונית, והעורר התיישב ליד ההגה והסתלק מן המקום עם המונית, שנמצאה, בסופו של דבר, בלוד. השוד עצמו ארע בתל-אביב.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים ובית המשפט נעתר לבקשה. מכאן הערר שלפני.

הערר סובב על שני צירים. האחד הוא התשתית הראייתית, והשני הוא חלופת המעצר שלא נשקלה כראוי.

אשר לתשתית הראייתית, היתה ביקורת בפי ב"כ העורר על המשטרה, שלא נקטה בפעולות מסוימות. לטענתו, העורר טען טענת אליבי שלא נבדקה בזמנה. עכשיו אמנם נבדקה באיחור, אבל כתוצאה מכך, אין ערך רב לבדיקה. טענה נוספת היא, שאותם דברים שבית המשפט ראה בהם ראשית הודאה מפי הנאשם, אינם ראשית הודאה. לא היה ויכוח לגבי אותם דברים. העורר מודה שהוא נסע באותה מונית, אותה נסיעה שמתאר הנהג, אלא שהוא לא מודה בפעולות הנוספות המיוחסות לו של איום בשוד ונטילת המונית.

נחה דעתי, שבית המשפט לא טעה בקשר לנושא הראיות. עדותו של נהג המונית היא בודאי ראיה לכאורה. הנהג לא מדבר על שני אנשים, האחד שנסע והשני ששדד אותו. לכאורה אותו איש שביצע את הנסיעות המתוארות בכתב האישום הוא גם השודד. כמו כל ראיה, יתכן שהיא לא תעמוד במבחן החקירה הנגדית בבית המשפט, אבל בינתיים זאת ראיה קיימת. אני שומע מב"כ המדינה, שיש גם ראיה על דברים שנאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט והמהווים הודאה; כך שאין מקום להתערב בהחלטה על בסיס זה, שאין תשתית ראייתית מספקת.

השאלה שמתעוררת היא שאלה עקרונית. השופט הנכבד בבית משפט קמא סבור היה, שנסיבותיו של המקרה זה כשלעצמן מספיקות כדי להוביל למסקנה בדבר מסוכנותו של העורר. מדובר בשוד אלים בעיבורה של עיר, תוך שימוש בנשק, כך לפחות טוען המתלונן. לדעת השופט, די בכך כדי להצביע על מסוכנות במידה כזאת, שלא זו בלבד שיש עילת מעצר, אלא שאין טעם ואין מקום לשקול חלופת מעצר. אני מסכים עם השופט הנכבד, שעצם העבירה של שוד מזוין בעיבורה של עיר מצביע במידה מסוימת על מסוכנותו של מי שמסוגל לבצע מעשה כזה. אין דעתי כדעתו במה שנוגע לנושא חלופת המעצר, נושא שהשופט הנכבד פתר אותו באמירה סתמית, שאין מקום לשקול זאת. על פי הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, שומא על בית המשפט לבדוק את שאלת קיומה של חלופת מעצר לפני שהוא מחליט על מעצר. כמובן, שבכל חלופת מעצר יש משום נטילת סיכון מסוים. אין ספק, שסגירתו של אדם מאחורי סורג ובריח היא האמצעי הטוב ביותר להתגונן מפני מסוכנות. מצד

שני, צריך לזכור שמדובר באדם שאינו מודה בעבירה, ועדיין בחזקת חפותו הוא עומד. כדי לאזן בין שני השיקולים, זה של בטחון הציבור וזה של זכויות הנאשם, קיימת חלופת המעצר. אם היא יכולה להבטיח את שלום הציבור במידה סבירה, יש ללכת בדרך הזאת.

מדובר בנאשם שאין לו עבר מכביד. חלופת המעצר שהוצעה נראית לי סבירה. ב"כ המדינה אמנם הביאה לידיעתי, שהדיון קבוע לחודש ספטמבר לשלוש ישיבות. מדובר במשפט שיופיעו בו 6 עדים מטעם התביעה, אולי 7. יש סיכוי שהוא יסתיים תוך הזמן הזה. אני לא חושב שהנימוק הזה הוא נימוק שבגללו לא ישקלו חלופת מעצר.

סיכומו של דבר, הגעתי למסקנה שניתן, במקרה זה, להשתמש בחלופת מעצר. אני קובע, שהעורר ישוחרר בערבותו ובערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח, כאשר 5,000 ש"ח יופקדו בבית המשפט. תנאי מתנאי הערבות הוא, שהעורר ימצא במעצר בית בביתו בבוקעתה ברמת הגולן, והערב יהיה אחיו, עמאד. חובתו של הערב להודיע למשטרה הקרובה למקום הישוב במקרה שהעורר יפר את תנאי הערובה.

העורר רשאי כמובן לעזוב את ביתו לצורך הופעה למשפט. כן הוא רשאי לעזוב את הבית כדי להיוועד עם עורך דינו לצורך הכנת המשפט, ובלבד שבמקרה כזה הוא יודיע למשטרה שהוא עוזב את הבית - יודיע על מועד עזיבתו ועל מועד שובו.

הפרטים הטכניים של השחרור בערובה יבוצעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. עד שיבוצעו ישאר העורר במעצר.

ניתן בזה צו עיכוב יציאתו של העורר מן הארץ.