בש"פ 4980/09 כפיר דהן נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' בן-עמי), שבה החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים.

כנגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם ניסיון שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) בצירוף סעיף 25 לחוק. לפי כתב האישום, העורר, ביחד עם הנאשם הנוסף ואדם שלישי ניסו לשדוד עובד בדוכן של מפעל הפיס, לאחר שסיים את עבודתו ויצא מן הדוכן כשברשותו סכום כסף גדול. השלושה עקבו אחריו לביתו וכאשר יצא המתלונן מרכבו תקפו אותו באלימות. העורר איים על המתלונן באמצעות כלי נשק, אותו הוא דרך מול המתלונן. בעקבות צעקותיו של המתלונן הגיעו למקום עוברי אורח והשלושה נמלטו מן המקום.

עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה על-ידי המשיבה בקשה למעצרו (ולמעצר הנאשם האחר) עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי ישנן די ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל להוכחת אשמתם של העורר והאחר, וכי קיימת עילת מעצר. בית המשפט קמא קבע כי לגבי העורר, אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו, וזאת בהתבסס על תסקיר שנערך בעניינו, ובו הוערכה מסוכנותו כבינונית-גבוהה, ובהתבסס גם על עברו הפלילי ועל חלקו של העורר בפרשה.

2.

העורר טוען כי עוצמת הראיות שעומדות לחובתו אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, אף כי במובן "טכני" הן מהוות ראיות לכאורה. כך, טוען העורר כי הדברים שמסר האדם השלישי המעורב בפרשה, המשמש עד תביעה, למדובב בתא המעצר סותרים את דברי המתלונן במשטרה בנקודות שונות. לפיכך, כך טוען העורר, דברי העד אינם נכונים והם נשענים על פרטים שזה שמע בחקירתו. לעניין זה מציין העורר, כי בחקירתו במשטרה טען העד כי בזמן מעצרו סיפר שקרים למדובב על-מנת לקנות את אמונו. לדעת העורר, יש לשחררו לחלופת מעצר עליה הומלץ בתסקיר – "מעצר" בבית אימו.

דין הערר להידחות.

כנגד העורר מצויות ראיות לכאורה הסובבות סביב דברים שאמר אחד מן

השותפים למעשה העבירה, וראיות נוספות שמצטרפות יחד לכדי מסכת ראייתית שדי בה בשלב זה כדי להקים בסיס לקיומה של עילת מעצר. הפרכות שמצביע עליהן בא כוח העורר אין בהן כדי לגרוע מעוצמת הראיות ככל שהן נוגעות לליבת הגרסה שעליה מבוסס כתב האישום. העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות חמורות הנגועות באלימות קשה, והן מצביעות על המסוכנות הרבה הטבועה באישיותו של העורר.

העורר מלין על כך כי שני המעורבים האחרים במעשה השוד שוחררו בערובה על פי תנאים מגבילים, והוא סבור כי גם בעניינו ראוי היה לנהוג כך ומבקש גם לסמוך על תסקיר שירות המבחן הכולל המלצה לשחרור לחלופה והטלת פיקוח למשך חצי שנה. תסקיר המבחן הוא תסקיר לקוי, והוא סומך על נתונים שגויים. כך למשל, מציין שירות המבחן כי העורר "שלל בפנינו כל מעורבות בפלילים טרם מעצרו" וכי "התרשמנו כי חווה מעצרו כמעצר שווא". עיון בגיליון ההרשעות הקודמות של העורר היה מלמד את שירות המבחן כי אין שחר להנחה של היעדר כל מעורבות בפלילים טרם מעצרו של העורר. יחד עם זאת, יש לציין כי גם על פי תסקיר לקוי זה קיימת הערכת מסוכנות ברמה בינונית-גבוהה בעניינו של העורר. המשיבה מסבירה כי עניינם של שני המעורבים האחרים שונה בשל חלקם היחסי במעשה העבירה, בשל עברם ונוכח התרשמות שירות המבחן. מכל מקום, ספק רב אם ראוי היה לנהוג בגישה מקילה כלפי שני המעורבים האחרים, אולם בעניינם לא הוגשה השגה וכאמור עניינו של העורר חמור.

התוצאה מכל אלה היא, שהערר נדחה.