בש"פ 4989/03 יוסי שמולי נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, יוחסו לעורר אישומים שונים, והמשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 16.3.2003 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה, ועל החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בטרם נדון הערר חלה תפנית, כאשר העורר הודה והורשע בעובדותיו של האישום הראשון (בו יוחסו לו עבירות של התפרצות לדירה, גניבה והיזק בזדון), ובעקבות כך הודיעה המשיבה כי לא תביא ראיות להוכחתם של שני האישומים האחרים.

ביום 3.6.2003 נשמע עררו של העורר על מעצרו בפני בית המשפט המחוזי ונדחה, ובהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום או עילה להתערבותי. אכן, מקובלת עלי השקפתן של הערכאות שקדמו לי, כי העבירות בהן הורשע העורר הן מן הסוג שבדרך כלל אינו מצריך מעצר עד תום ההליכים. אולם, נסיבותיו של העורר שונות, באשר סכנתו לציבור ולרכושו היא בבחינת עובדה מוכחת. מסקנה זו מתחייבת מכך שאת העבירות הנוכחיות ביצע העורר בתקופה בה היה נתון בפיקוחו של שירות המבחן, ובעת שנשא בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות. נראה כי העורר מתקשה לסגל לעצמו אורחות חיים מהוגנות, ויש במעשיו משום מעילה באמון שניתן בו על ידי בית המשפט אשר התיר לו לשאת בעונש שלא במאסר ממש. במצב זה מעצרו של העורר כמו מתבקש מאליו, הואיל ונראה כי זו הדרך היחידה להבטיח את שלום הציבור מפניו, לפחות עד אשר יסתיים משפטו.

הערר נדחה.