בש"פ 4989/98 אורי ירימי נ. מדינת ישראל

הבקשה שבפני היא לשינוי תנאי השחרור בערובה של העורר הנתון במעצר בית על פי החלטת שופט בית המשפט המחוזי מיום 9.4.98.

כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של הצתה, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה במזיד ברכב, גניבה מרכב, שימוש ברכב ללא רשות וגניבת רכב, פירוק חלק מרכב ושיבוש מהלכי משפט. עיקר כתב אישום מתייחס להצתת 14 עצי דקל באזור תל-אביב ורמת גן.

עניינו של העורר טרם החל להתברר בבית המשפט המחוזי, עקב הצורך לסיים את משפטו של שותפו לעבירה. עתה קבוע התיק להוכחות בימים 14.10.98 ו- 1.11.98, ומשפטו של העד ישמע בתחילת חודש ספטמבר.

הסניגור המלומד עמד בטיעוניו על הקושי שבהמשך שהייתו של העורר בתנאי מעצר בית. העורר הינו צעיר לימים והוא נתון במעצר בית בבית הוריו, דבר המכביד עליו ועל משפחתו, והוא ביקש כי יאופשר לו לצאת לעבודה בעסק שמנהל אחיו, העוסק באינסטלציה ובשיפוצים. לחילופין, ביקש כי יאופשר לו ללמוד במדרשה ללימודי יהדות בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים.

בא כוחה המלומד של המדינה, מר חן, סבר כי לא ניתן להקל עם העורר ולהתחשב בצרכיו, בנוסף להתחשבות שהתחשב בו בית המשפט משהחליט על תנאי חלופה למעצר.

שקלתי את הבקשה ולא נעלם מעיני כי השהות המתמשכת בבית ההורים, ללא היתר ליציאה מהבית מלבד יציאה לקבלת טיפול רפואי, בתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 4.6.98, היא הגבלה מכבידה לעורר ולבני משפחתו. עם זאת, צדק בא כוח המדינה בטענתו כי בהחלטה לשחרר את העורר בתנאים של מעצר בית בא לידי ביטוי האיזון הנאות בין הגבלת החירות לבין הצורך להבטיח מפני הסיכון הנשקף מן העורר.

לעורר יוחסו סדרת מעשים של הצתה ובהם מעשים מסוכנים של הצתה בקרבת בתי מגורים. חלקן של ההצתות בוצעו סמוך מאוד לבתי מגורים, ואף גרמו נזק רכוש לחלק מהתושבים שהתגוררו בהם. באחד המקרים אף מצוי היה מיכל גז ליד מקום ההצתה. כן הואשם העורר, בין היתר, בהצתות אופנוע, אופניים ובחבלה בניידת משטרה. קשה להגזים בסכנה הנשקפת לציבור מסדרת מעשים אלו.

נראה כי על פני הדברים אין הסבר למניעיו של העורר, אולם אם תוכח גירסת המאשימה, מדובר באדם שאינו נרתע מפני חזרה על מעשי ההצתה וההרס לשמם, והוא מהווה סכנה ממשית.

בנסיבות אלה, אינני רואה להתערב בהחלטתו של השופט פריש מיום 22.7.98, שלא לשנות מתנאי המעצר. עתה, משנקבעו תאריכים לשמיעת המשפט, אף יש סיכוי סביר כי ההליך יתקיים בקרוב, ויש להניח כי אם יהיה צורך בכך, יקבעו מועדים נוספים לשמיעת המשפט, בסמוך למועדים שכבר נקבעו.

אשר על כן, הערר נדחה.