בש"פ 4995/10 נתנאל עמר נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים נטען, כי באחד מימיו של חודש יוני 2010, בשעת בוקר, פגש העורר את בת זוגו, קטינה ילידת שנת 1993 ואם בתו התינוקת, אותה נשאה על מנשא. העורר משך בידה של המתלוננת ובשערותיה, בעט בה, סטר לה וגרר אותה. בגין כל אלה יוחסה לו עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, ובעקבות כך עתרה המשיבה לעצור אותו עד תום ההליכים. בית משפט השלום לא נעתר לבקשה והחליט לשחרר את העורר לחלופת מעצר. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל, ועל כך מלין העורר בפני.

מהחלטותיהן של ערכאות קמא עולה כי המתלוננת תארה את אשר עולל לה העורר בשפה רפה, אולם עדת ראיה שלא היתה סיבה לחשוד במניעיה, תארה אלימות קשה. וכך העידה (ראו הודעתה מיום 9.6.10): "ראיתי את הבן אדם יחד עם הבחורה כשהוא מרביץ לה. הוא משך לה בשיער, בעט בה, נתן לה סטירות לפנים, תפס אותה ביד וגרר אותה. זה היה בכניסה ממש למעון, והיא התחילה להגיד תפסיק להרביץ לי תניח לי אתה כל הזמן מרביץ לי, למה אתה מרביץ לי כל הזמן? והוא לא הרפה ממנה הוא המשיך להרביץ לה והיא התגוננה".

נוכח עדות זו מצא בית המשפט כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום. יתרה מכך, מדבריה של המתלוננת כפי שהובאו מפיה של העדה, נראה כי יש רגליים לסברה כי זו לא היתה הפעם הראשונה שהעורר נהג בה באלימות. בהתנהגות מסוג זה גלומה סכנה רבה, וגיליון הרשעותיו הקודמות של העורר מוביל לאותה מסקנה. בנסיבות אלו מקובלת עלי השקפתה של השופטת המלומדת של בית משפט קמא, לפיה אין בחלופה כלשהי כדי לתת מענה לסכנתו של העורר, גם לא זו בה נעשה שימוש בעבר, ולפיכך הערר נדחה.