בש"פ 5008/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל), שבה התקבל ערר המדינה על שחרור העורר לחלופת מעצר באשקלון.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר מייחס לו את תקיפת אשתו והכאתה ואת דקירתו ופציעתו של אדם נוסף (להלן: המתלונן ) באמצעות סכין. המשיבה הגישה בקשה למעצרו עד תום ההליכים של העורר, ובית משפט השלום קבע כי העורר ישוחרר בתנאים הבאים: העורר ישהה בעיר אשקלון, יחתום במשטרה 5 פעמים ביום, יימנע מיצירת קשר עם המעורבים בפרשה, ישמור מרחק ברדיוס של 50 מטרים מהמתלונן, ויפקיד סך של 4,000 ויציג ערבות צד ג' על סך 5,000 להבטחת תנאי השחרור. בהחלטתו ציין בית המשפט כי על אף שקיימת מסוכנות מצד העורר, הרי שהיא התעוררה בנסיבות מיוחדות, שכן העורר טוען כי המתלונן ניהל רומן עם אשתו, ועל כן יש הצדקה לחלופת מעצר שתרחיק את העורר מאשתו ומהמתלונן.

2.

המשיבה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר וקבע כי העורר יוכל להשתחרר לחלופת מעצר באם יציג "פיקוח צמוד". בית המשפט נימק את החלטתו בכך שתנאי השחרור אינם מבטיחים את שלום המתלוננת (אשר אינה גרה במרחק רב מאשקלון), ומסוכנותו של העורר עולה הן מן המעשים המיוחסים לו והן מתסקיר שירות המבחן, אשר קבע כי רמת הסבירות להישנות מעשים דומים מצד העורר גבוהה. בהחלטה מאוחרת יותר, דחה בית משפט השלום חלופת מעצר שהציע העורר – פיקוח באמצעות אחותו ללא מעצר בית מלא – מאחר שאחותו של העורר עובדת ולא תוכל לספק פיקוח צמוד. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי ובה הציע חלופת מעצר שונה – שהיית העורר באילת. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, מן הנימוק שאין בשהייה באילת, כשלעצמה וללא פיקוח צמוד, כדי להבטיח את שלומם של המתלוננים, וזאת לאור התחבורה האווירית הקיימת מאילת.

3.

העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא בחן מחדש את ההשגות שהציג לפני בית משפט השלום לעניין קיומן של ראיות לכאורה. אמנם העורר לא ערר על החלטת בית המשפט השלום, אך זאת עקב התוצאה האופרטיבית שאליה הגיע. העורר טוען כי קיימות סתירות בעדויות אשתו וכך גם בין עדותה לבין עדותו של המתלונן, וכי הוא – העורר – הוא זה שהזמין את המשטרה למקום. לגבי חלופת המעצר של שהייה באילת טוען העורר כי ניתן לאסור על כניסתו לנמל התעופה באילת ובכך לצמצם את הסיכוי שהעורר יגיע למתלוננים.

לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. העבירות המיוחסות לעורר נגועות באלימות חמורה ומסוכנותו של העורר משתקפת מן המעשים המיוחסים לו ומן ההערכה שהמציא שירות המבחן. בית המשפט המחוזי בחן את החלופות שהוצעו על ידי העורר ובדין קבע שאין בהן, בהיעדר פיקוח צמוד מתאים, כדי להבטיח את שלומם של המתלוננים.

התוצאה היא כי הערר נדחה.