בש"פ 5012/10 פריד אבו אלקיעאן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין באשמת ביצוען של עבירות אחדות: חבלה בכוונה מחמירה, והחזקת נשק והובלתו. נטען, כי על רקע סכסוך בין פלגים במשפחת אבו אלקיעאן, ירה העורר לעבר אחד מבני המשפחה היריבה מאקדח אותו נשא ללא רישיון, אולם החטיא את מטרתו. עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט מצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, כדרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וכן כי קמה עילה למעצרו של העורר. עם זאת, טרם הוחלט כיצד לנהוג בעורר, והדיון נדחה לצורך הגשתו של תסקיר מעצר. בערר שבפני נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו לפיה קיימות ראיות-לכאורה, ועל כן אין צורך להמתין לקבלת תסקיר מעצר ויש להורות על שחרורו של העורר כבר עתה.

השקפה זו של העורר אינה מקובלת עלי. ראיות המשיבה מתבססות בראש ובראשונה, על דבריו של אסמעין קיעאן, שבהודעה שנרשמה מפיו זמן קצר לאחר האירוע, מסר את אלה: " הייתי בדרכי לבית מאזור תעשייה ... כשהייתי בכיכר חציתי את הכביש פתאום הגיע רכב פולקסווגן שנוהג בו פריד חסן אבו אלגיאן ירק עלי אמר לי בן-זונה, הוציא אקדח, היו לו בידיים כפפות שחורות, ירה לכיווני 2 כדורים ... ". העד נשאל אם הוא בטוח בזהות היורה, ועל כך השיב: " בלי ספק זה הוא אני מזהה אותו בוודאות ". גם בהודעה השניה שנרשמה מפיו של העד (בשעה 23:17 של ליל האירוע) שב ועלה עניין הזיהוי, והוא שב ואישר כי הוא מכיר את היורה: " קוראים לו פריד חסן אבולקיעאן הוא בן 27 הוא גבוה ג'ינג'י וקצת שמן... אני מכיר אותו שנים... ". לאחר שנרשמה התלונה יצא שוטר עם המתלונן לזירה ואיתר שם שני תרמילים. אולם בכך לא מתמצות ראיות המשיבה, הואיל ועם מעצרו של העורר הוא מסר אליבי, היינו, שבשעת האירוע הנטען הוא ביקר בחנות למספוא. דא עקא, בחקירתו של יונס אלסייד, בנו של בעל החנות למספוא (נעים סייד), התברר כי איש מבני משפחת אלקיעאן לא ביקר בחנות ביום האירוע (ראו ההודעה מיום 24.6.10). אכן, בהמשך חזר בו יונס מגרסה זו, ומותר להניח כי במהלך המשפט תינתו לו הזדמנות להסביר את מניעיו לכך.

הנה כי כן, התמונה המצטיירת היא כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו בסוגיית דיות הראיות שבידי המשיבה, וממילא קמה עילת מעצר. אכן, אפשר כי החוקרים היו יכולים לשים את ידם על ראיות נוספות, אולם בסופו של יום נבחן סיכוי ההרשעה על פי ה"יש" בראיות התביעה, ולפחות לשלב זה של ההליכים אותו "יש" אינו מבוטל ככל ועיקר.

חרף האמור, לבית המשפט המחוזי לא אצה הדרך לעצור את העורר, וכמצוות המחוקק הוא החליט להזמין תסקיר מעצר. בהחלטה זו פעל בית משפט קמא כמצוות המחוקק, ועל כן טוב היה עושה העורר לולא הגיש ערר זה.

הערר נדחה.