בש"פ 5013/98 אבו עיסא נעים נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין, יחד עם אחר, בבית משפט השלום בצפת לאחר שהוא ושותפו לאישום נתפסו על ידי מארב משטרתי ביום 3.6.98, בעת ביצוע התפרצות וגניבה למחסן שק"ם צבאי בחצור הגלילית. העורר נמלט מן המשטרה ברכב הגנוב ששימש אותו לעבירה ועקב תאונת דרכים נעצר.

שופט השלום המלומד קבע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר ביחס לשני הנאשמים. בין תנאי השחרור של העורר קבע השופט המלומד מעצר בית מלא במשך כל שעות היממה "בתחומי מוסד הגמילה 'אשפוזית' ביפו וזאת לאחר שמנהל המוסד ימציא הצהרה על נכונותו להחזיק את המשיב מס' 1 בתוככי המוסד ויתחייב כערב להודיע למשטרה ברגע שהמשיב 1 יפר חובה זו'. על כך ערערה המדינה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי אישר את שחרורו בערובה, תוך קביעת חלופה למעצר, של שותפו של העורר לאישום, וציווה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, זאת בהתחשב בעברו הפלילי של העורר. על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

בא כוח העורר טען שאין די בעברו הפלילי של מרשו כדי להבחין בינו לבין שותפו לעבירה. כמו כן חזר וביקש לקיים את החלטת בית משפט השלום לאפשר למרשו שהייה במוסד הגמילה "אשפוזית" הנקרא גם "יש תקווה ביפו". לשם כך אף הגיש לי מכתב התחייבות של מנהל המוסד, המציג עצמו כ"רכז טיפול" המוכן לקבל את העורר תחת חסותו, ואף מציין התקדמות שחלה בעת ששהה במוסד שהיה בהנהלתו באזור הדרום.

בא כוח המדינה התנגד נחרצות לשחרור העורר ותמך את טיעונו במסוכנותו של העורר בשל עברו הפלילי העשיר בעבירות סמים ועבירות רכוש. בנוסף לכך תקף בא כוח המדינה את החלופה המוצעת ופרש לפני יריעה רחבה הנוגעת לטיבו של ה"מוסד לגמילה" שבו מבקש העורר לשהות וכן לאופיו של מי שמתיימר להיות "מטפל" או "מנהל" של המרכז האמור. במאמר מוסגר יש לציין כי אין לי כל ספק כי סניגורו המלומד של העורר לא ידע כלל על הפגמים הרבים בחלופה המוצעת.

לגופו של הערר אין לי אלא להסכים שעברו הפלילי של העורר הינו חמור ומצביע על מסוכנותו של העורר ולפיכך איני רואה כי יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולהיעתר לבקשת חלופה כלשהי למעצר.

נוכח הדברים שהובאו בפני על ידי בא כוח המדינה, אשר טרח ובדק, ביסודיות האופיינית לו, את טיבו של מוסד הגמילה שנמצא על ידי בא כוח העורר, איני יכולה להימנע מלומר מספר מלים לעניין זה.

מהמסמכים שהציג בפני בא כח המדינה הוברר כי המוסד האמור אינו "מוסד מוכר" כמשמעותו בחוק הפיקוח על מוסדות לטיפול בסמים, התשנ"ג1993- ולמעשה הוא פועל באופן בלתי חוקי ופעל כך הן ב"מוסדות" שהפעיל בבאר שבע ובפרדס חנה. בכל המקומות בהם פעל המוסד הוצאו נגדו צווי סגירה.

ה"מנהל" אשר הופיע היום בבית המשפט ואף מסר לי את מכתב ההתחייבות הנזכר, מר פסטינג, הינו עבריין בעל עבר פלילי עשיר הכולל עבירות רבות ובהן עבירות מרמה והתחזות לאחר. מר פסטינג מפעיל "מוסד" המתיימר להיות מוסד גמילה ומכשיל בכך ציבור של אנשים הזקוקים לטיפול מקצועי. מעשיו מהווים ניצול ציני של מצוקתם של נזקקים וצווי הסגירה שהוצאו כנגד "מוסדותיו" אינם מרתיעים אותו, כפי הנראה.

יתרה מכך, בתי המשפט מוכנים תמיד לשקול כל פתח להציל אדם המכור לסמים ולכן הם נותנים משקל רב לאישורים הניתנים על ידי מוסדות למבקשים להציג אפשרויות של טיפול כתחליף למעצר. כדי שאינטרס הציבור לא יפגע וכדי להבטיח מתן טיפול וסיוע מקום שיש בו סיכוי, קבע המחוקק בסעיף 48(א)(7) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, כי בין התנאים לשחרור בערובה רשאי בית המשפט לכלול גם "חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן". כמובן שעל בית המשפט לוודא כי המוסד אליו נשלח המטופל הוא מוסד מוכר כמשמעותו בחוק הפיקוח על מוסדות לטיפול בסמים, התשנ"ג1993-.

תנאים אלו לא התקיימו בעניינו של העורר וממילא לא ניתן היה להורות על שהייה במוסד "אישפוזית" כמבוקש.

אין לי אלא לחזור ולהדגיש, כפי שעשה בית משפט זה בהחלטות רבות, כי על השופטים להקפיד על מילוי התנאים הנדרשים בטרם יורו על שימוש בחלופת מעצר על דרך של טיפול גמילה.

מעבר לנדרש לצורך התיק שבפני אני רואה להוסיף כי התמונה שנפרשה לפני בעניין פעילותו של הגוף המתקרא "יש תקווה ביפו" או מוסד "אישפוזית" או כל גוף אחר בניהולו של מר פסטינג היא חמורה ביותר ומחייבת פעילות נמרצת מצד הגורמים המוסמכים כדי למנוע השמת מכשול בפני הציבור.

אשר על כן הערר נדחה.