בש"פ 5014/99 יוסי מירילאשווילי נ. מדינת ישראל

ביום 8.7.99 קיבלנו את ערעורו של העורר דנן על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של הריגה לפי סעיף 208 לחוק העונשין ונשיאת נשק. הערעור התקבל במובן זה שההרשעה בוטלה, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שישקול מחדש האם יש עדיין מקום להרשעה, לאחר שפסקנו שחלק מראיות החיזוק שהתקבלו בבית המשפט לתמיכה בעדות שותף לעבירה, שהוגשה במסגרת של אימרה במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, אינן קבילות. היו בתיק עוד אי אלו ראיות, שהשופט הנכבד הזכירן בפסק הדין כראיות חיזוק, אבל לא היינו יכולים לקבוע במקום הערכאה הראשונה, אם החיזוק הזה היה מספיק לשופט כדי לתמוך בעדות המרכזית ששימשה בסיס להרשעה. משום כך החלטנו להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה. יחד עם זאת החלטנו לגבי העורר, שכבר החל לרצות מאסר שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי, כי יישאר במעצר וזאת עד להחלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת מעצרו, ובלבד שהבקשה למעצר תוגש תוך 15 יום מיום מתן פסק דיננו.

באופן שדי הפתיע אותנו, הגישה המדינה בבית משפט זה בקשה להארכת מעצר מעבר ל9- חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, ואנחנו דנו בה ביום 20.7.99 בבש"פ 4698/99. בהחלטה שנתנו (נימוקיה טרם פורסמו) חזרנו וקבענו, שהסמכות לדון בשאלת המעצר היא בידי בית המשפט המחוזי, כאילו הוגש כתב האישום ביום שניתן פסק הדין של הערעור. לאור החלטתנו האחרונה הזדרזה התביעה והגיש את הבקשה למעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, עדיין תוך התקופה של 15 יום. בית המשפט המחוזי קבע דיון ל25.7.95-. למרבה הצער, העורר דנן לא הובא לבית המשפט באותו יום. מבירורים שעשה הסניגור לאחר מעשה מסתבר, ש"הצידוק" שנמצא למחדל הזה הוא הצורך בסידורי בטחון מיוחדים. מפי באת כוח המדינה הבינותי, שמזכירות בית המשפט זימנה את העצור דרך המשטרה, ואילו ההזמנה היתה צריכה להישלח לשב"ס.

חדשות לבקרים אנו נתקלים בתקלות אדמיניסטרטיביות בזימון עצורים לבית המשפט. ראוי היה שתמצא דרך לייעל את שיטת הזימון, באופן שלא תיגרמנה תקלות כאלה. ההערה הזאת אינה פותרת את השאלה שבפניה אני עומד עכשיו.

השופט הנכבד בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא פלפל) החליט לדחות את הדיון למחרתיים, דהיינו ליום 29.7.99. זאת עשה על מנת לבוא לקראת באי כוח בעלי הדין, מפני שהאחד לא יכול היה להופיע ב27.7.99- והאחר לא יכול היה להופיע ב28.7.99-. אחרת הדיון היה כבר מתקיים היום.

העורר דנן מערער על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, ועו"ד ירום הלוי טוען בשמו, שמן הראוי היה, לאור המחדל של אי-הבאת העצור, להחליט על שחרורו. האיש כבר ישב קודם במעצר ואחר כך במאסר תקופה של כשנתיים. לדעת הסניגור, ביטול ההרשעה משמעה החזרתו לחזקת חפותו. גם אם היו מביאים אותו לדיון, הוא היה עותר לשחרורו, אך אם הדיון סוכל מפני שלא הביאוהו, התוצאה צריכה להיות, לדעתו, שחרור. אם הדבר לא נעשה על ידי בית המשפט המחוזי, מן הראוי שייעשה כאן בשלב הערעור. מעבר לטענות הנוגעות להתרחשויות שאירעו מאז מתן פסק הדין, מבקש בא כוח העורר גם להתחשב בהמלצת הרבנות והמועצה הדתית באר שבע, אשר מבקשת לשחרר את האסיר, ולו גם זמנית, כדי לאפשר לו להינשא לחברתו שהרתה לו, והיא בחודש ה3- להריונה (הדברים האחרונים לא כתובים בהמלצת הרבנות אבל שמעתים מן הסניגור).

באת כוח המדינה תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי וסבורה, שמן הראוי שכל השאלה של שחרור או מעצר תידון ביום 29.7.99 בבית המשפט המחוזי. עמדת המדינה היא, שהעורר צריך להישאר במעצר עד מתן פסק הדין החדש.

כבר הבעתי את מורת רוחי על הסידורים הכושלים שגרמו לאי-הופעת העצור לדיון ביום 25.7.99; אבל בשום אופן אינני חושב, שהיה מקום להגיש את הערר הזה. השתכנעתי, שעו"ד ירום הלוי מאמין בתום לב, שצריך היה לנהוג כך, אבל לגופו של עניין לא השתכנעתי.

בפסק דיננו קבענו, שהעורר יהיה במעצר עד למתן החלטה לגופו של עניין המעצר על ידי בית המשפט המחוזי, ובלבד שהתביעה תגיש בקשה למעצר תוך 15 יום ממתן פסק הדין. התנאי האחרון התקיים: הבקשה הוגשה בזמן. אינני חושב, שהעובדה שבתוך הזמן הזה הוגשה על ידי התביעה בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, בקשה שדחינו אותה, יכולה להשפיע במשהו, גם אם נכון שאלמלא אותה בקשת סרק, יתכן שהעניין היה מסתיים כולו יותר מוקדם. העיקר הוא, שהפרקליטות ביקשה את המעצר תוך 15 יום, ובקשתה לא נדונה. נראה לי, שהעובדה שהדיון נדחה מ25.7.99- ל29.7.99-, בגלל אי הבאת העצור, איננה נימוק מספיק כדי לשחרר את העצור בלי שיתקיים דיון לגופה של השאלה, האם, בנסיבות העניין, יש עדיין נימוק טוב להחזיקו במעצר, או שמא אפשר להסתפק בחלופת מעצר. נדמה לי, שאין מחלוקת שעילת מעצר קיימת.

השופט הנכבד קבע דיון ליום 29.7.99, ויש לקוות שהפעם הדיון יתקיים. אם תהיינה לעורר השגות לגופו של עניין לאחר אותה החלטה, עומדת לו זכות הערר לבית משפט זה. אינני חושב, שבנסיבות התיק הזה ראוי לשחרר את העורר מסיבות של כשל אדמיניסטרטיבי.

סוף דבר, הערר נדחה.