בש"פ 5018/07 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. עררו מתמקד בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת צילה צפת) שלא לשחררו בחלופת מעצר.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בתחום המשפחה - התעללות בבנו הקטין, תינוק יליד 24.1.07, ובבת-זוגו. על-פי כתב האישום, ביום 3.4.07 סטר העורר לבנו התינוק, בעת שהילד בכה. כתוצאה מכך נוצר סימן כחול ליד צווארו של הילד. העורר איים על רעייתו כי אם תספר על כך למישהו, יהרוג אותה. כעבור יומיים, ביום 5.4.07, הרים העורר את הבן באוויר, והשליכו על מזרון שהיה מונח על הרצפה, וכאשר המתלוננת לקחה את בנה, העורר סטר על פניה. ביום 8.4.07, הכניס העורר את בנו לתוך מגירה במטבח, וסגר אותה, כשהקטין בוכה בתוכה. הקטין חולץ לבסוף על-ידי אמו. כשזו שאלה את העורר מדוע הוא עושה מעשים כאלה בילד, הוא השיב לה "תשתקי", וצחק. לאחר מכן, באותו יום, תפס העורר ברגליו של הקטין, אשר שכב על מזרון על גבי הרצפה ובכה, הרים אותו באוויר, והשליכו פעמיים ברציפות על המזרן, בעוד המתלוננת מתחננת שהעורר יחדל ממעשיו. לאחר אירועים אלה, ולאחר שהמתלוננת הצליחה להרגיע את התינוק מבכיו, לקח העורר את הקטין לידיו, ובנוכחות המתלוננת כיסה בכף ידו האחת את פיו של הקטין וסתם את אפו, ובכף ידו השניה לחץ על מצחו של הקטין. בעקבות מעשים אלה, המתלוננת לקחה את הקטין ויצאה איתו מן הבית.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. במהלך הדיון, הודיע בא-כוחו של העורר כי הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, ולבקשתו, הוזמן תסקיר מעצר.

4.

בית המשפט המחוזי נענה לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא ציין בהחלטה, כי תסקיר המעצר הראשון שהוגש ביום 15.5.07, מלמד על התנהגות אלימה של העורר כלפי אשתו, המתגלה מדיווחי בני המשפחה. בתסקיר נוסף, מיום 24.5.07, נקבע כי נשקפת מהעורר מסוכנות ברמת גבוהה, הן כלפי אשתו והן כלפי הקטין. נוכח דברים אלה, ולאור חומרת העבירות, קבע בית המשפט כי קיימת הערכת מסוכנות גבוהה ביחס לעורר, המתבססת על מאפייני אישיותו, קשייו להביע יחס אמפתי כלפי בנו, ושקיעתו העמוקה בתחושת "קורבנות" שלו. כן קיים חשש לפגיעתו באשתו, כנקמה.

על החלטה זו עורר הנאשם לבית משפט זה.

5.

לטענת ב"כ העורר, טעה בית המשפט קמא בכך שלא שחררו לחלופת מעצר. הוא טוען, כי אין תשתית ראייתית מוצקה לקיומן של ראיות לכאורה, בהתחשב בכך כי מדובר בעדות יחידה של אשתו, אשר איננה אובייקטיבית, ומבקשת להרע לו. לדבריו, הודאתו הוצאה ממנו בכוח; בפני הרופאים טענה האשה שהילד נפל, ולא הזכירה כלל את טענותיה כי העורר הוא שפגע בו, דבר המערער את אמינות גרסתה. כן טוען העורר, לחלופין, כי אשתו הגזימה בתיאור העובדות, ולראייה - אין סימני מכה או חבלה בילד. העורר רק ניער את הילד כשבכה, כדי להביאו להפסיק לבכות. עוד טוען העורר, כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל מספיק לכך שהוא חסר עבר פלילי, עובדה המפריכה את מסוכנותו. עוד נטען, כי ניתן לשחרר את העורר נוכח העובדה כי אשתו נסעה עם בנם למשפחתה, המתגוררת במרחק של 60 ק"מ מביתו של העורר, ובתנאים אלה לא נשקפת כל סכנה מפניו. הוא התייחס לחולשתו הנפשית ולסכנה לשלומו בהיותו במעצר.

6.

המדינה מתנגדת לשחרור העורר. לטענתה, מסוכנותו על רקע המעשים הקשים המיוחסים לו, בולטת מאליה. המסוכנות תלווה את העורר בכל מקום בו ישהה במעצר בית, שכן לא ניתן לסמוך עליו שלא יזיק ולא יתנכל לאשתו ולבנם התינוק באשר יימצא. כפי שנמסר מטעם המדינה, האשה והתינוק שוהים עתה אצל משפחה אומנת.

7.

דין הערר להידחות. מסוכנותו של העורר לשלום הציבור בולטת מן המעשים המיוחסים לו, באשר להם לא כפר בקיומן של ראיות לכאורה בערכאה הדיונית. המעשים מצביעים על אדם בעל יצרי אלימות חסרי שליטה ומעצורים. מעשי האכזריות, הסדיזם וההתעללות שהופנו גם כלפי הקרובים לו מצביעים, לכאורה, על עיוות נפשי קשה העלול ללבוש צורות שונות של פגיעה בזולת שקשה לצפותה מראש.

שירות המבחן בחן את עניינו של העורר בשני תסקירים. מהתסקירים עולה כי מדיווחי בני משפחה נמסר כי ידועים מקרים נוספים של התנהגות אלימה של העורר כלפי אשתו, אף שהיא לא התלוננה בעבר במשטרה. שירות המבחן הגיע למסקנה, לאחר בדיקה מפורטת ומעמיקה, כי קיים סיכון ממשי לביטחונה של האשה, במידה והעורר ישוחרר מן המעצר לחלופה כלשהי, על אף שבעת מתן התסקיר, נמצאו האשה והתינוק בסביבה מוגנת. שירות המבחן היה ער לעובדה כי מדובר במעצר ראשון של העורר, וכי הוא חווה קשיים בהסתגלות לתנאי המעצר. עם זאת, הערכת הסיכון הנשקף ממנו מצוי ברמה גבוהה, הנלמד ממאפייני אישיותו, התנהגותו, יחסו לבנו, וסיכון לפגיעה באשתו ממניעים של נקמה. כן קיימת בעייתיות הנובעת מהתייחסות מגוננת של משפחתו המורחבת של העורר כלפי האשה, שמשמעותה היא כי חלופה בקרב משפחת העורר אינה מנטרלת את מסוכנותו במידה הנדרשת.

8.

לאור הנסיבות המתוארות, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.