בש"פ 5022/99 וליד חיו נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת צור) שדחה ערר של העורר דנן על החלטה של בית משפט השלום, שציווה לעוצרו עד תום ההליכים במשפט שהוגש נגדו בבית משפט השלום, ובו מיוחסת לו עבירה של התפרצות לבית מגורים, תקיפה, סחיטה, סחיטה באיומים, היזק בזדון ופציעה בנסיבות מחמירות. בעצם, מדובר בתיק של אלימות במשפחה. המבקש הוא בנם של קורבנות התקיפה. הוא הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והסביר, שהרקע לעבירות הוא התמכרותו לסמים ודרישתו מהוריו לספק לו מזומנים. כמו הרבה נרקומנים, הוא לא עובד אבל זקוק לממון כדי לרכוש סמים. בשלב מסוים, הוריו לא הסכימו יותר לממן את רכישות הסמים, ומכאן העבירות שלפנינו.

ההורים אינם מתנערים ממנו. הם מתעניינים בגורלו. הם מופיעים לכל ישיבת בית משפט.

העורר נעצר עד תום ההליכים בגלל החשש שהוא מסוכן להוריו לאור נסיון העבר. ההורים עצמם, כשהיו בבית המשפט, ביקשו לשחררו, על מנת שיעבור למוסד לגמילה מסמים בליפתא. הסניגור טוען, שיש אישור מן המוסד הזה שהוא מוכן לקלוט אותו. בית המשפט לא נעתר לבקשה הזו חרף דעתם של ההורים. מכאן הערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור, מערער העורר לבית משפט זה.

לפני שאחליט לגופו של עניין, רצוני להעיר הערה אחת לחובתו של בית המשפט המחוזי. הערר על החלטת בית המשפט המחוזי מבוסס גם על טענה פורמלית. השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי דחתה את הערר מן הנימוק שלא צורפו, לדעתה, מסמכים רלוונטיים, כולל החלטות של בית המשפט המחוזי. זאת עשתה מבלי לקבל את תגובת המשיבה ומבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. טוען ב"כ העורר, שאילו ניתנה לו ההזדמנות, היה מסביר שהמסמכים כולם נמצאים בתיק שנדון בפני כב' השופט סגל, והבקשה גם היא נותבה מלכתחילה לכב' השופט סגל עם התיק המוכר לו. כב' השופט סגל החליט, שהשופטת התורנית תדון בעניין, אבל לא צירפו לשופטת את התיק של כב' השופט סגל; מכאן התקלה.

נראה לי, שעו"ד עטרי צודק בטענתו, שצריך היה לקיים דיון במעמד הצדדים, בין אם הוא צירף את המסמכים הדרושים, ובין אם לא צירף אותם. יש בעניין זה הוראה מפורשת בסעיף 57 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-. יתכן שהייתי צריך לקבל את הערר ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים דיון במעמד הצדדים. אני לא עושה כן, מפני שהדבר נראה לי מיותר. אני שומע, שהעורר הודה באשמה והורשע, והתיק קבוע לדיון בשאלת העונש ליום שני הבא, 9.8.99. בדיון ההוא הכוונה היא שתהיה נוכחת גם קצינת המבחן. בנסיבות אלה, אני סבור שהשאלה, אם לשלוח את העורר לטיפול גמילה בליפתא, בין אם במסגרת גזר הדין ובין אם תוך דחיית גזר הדין, היא שאלה שהערכאה הדיונית צריכה קודם כל לדון בה. כשמדובר בהמתנה של מספר ימים, אין שום הצדקה שערכאה ערעורית תתערב בשלב הזה. משום כך אני דוחה את הערר.