בש"פ 5024/20 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפע"מ 7665-03-20 (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) מיום 21.6.2020, בגדרה הוארך צו פיקוח ומעקב על העורר בשנתיים נוספות, מכוח סעיף 14(ב) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה ).

רקע

1.

העורר הורשע ביום 23.2.2015, לאחר הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גרם מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 350 בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) (תפ"ח 28441-05-14). על פי עובדות כתב האישום, עת שהו העורר והמתלונן בחדרו של המתלונן בהוסטל בו התגוררו, ולאחר ששותפיו לחדר נרדמו, תפס העורר באשכיו של המתלונן, וכל אימת שניסה המתלונן להתנגד, לצעוק או להתגונן, הידק העורר תפיסתו ונעץ ציפורניו באשכיו. בהמשך, הכניס העורר את איבר מינו של המתלונן לפיו, תוך שהוא ממשיך לאחוז בחוזקה באשכיו, ולאחר התנגדות נמשכת של המתלונן, חדל העורר ממעשיו. כתוצאה, המתלונן ברח מההוסטל וסבל מכאבים ומחבלות. בגין מעשים אלה נגזרו על העורר 24 חודשי מאסר בפועל, הכוללים הפעלת מאסר מותנה, מאסר מותנה ופיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלונן. בית המשפט קבע כי עונש המאסר ירוצה במצטבר לעונש שהוטל על העורר בת"פ 26413-01-11, בגדרו הופקע צו מבחן שהוטל על העורר, והוטלה עליו שנת מאסר. צו המבחן הוטל על העורר לאחר הודאתו והרשעתו במספר עבירות, וביניהן עבירות שביצע בשנים 2010-2009 במתלונן קטין: עבירות של מעשה סדום לפי סעיפים 347 ו-345(א)(3) לחוק, עבירות של גרם מעשה מגונה לפי סעיף 350 בצירוף סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק, תקיפה לפי סעיפים 378 ו-379 לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

ביום 1.3.2017 הוטל על העורר צו פיקוח לפי סעיף 12 לחוק ההגנה לתקופה של 3 שנים מעת שחרורו ממאסר, במסגרתו בין היתר נאסר עליו להתחבר ולשהות ביחידות עם קטינים, לשהות בנוכחות קטינים בני משפחה, אלא בנוכחות צמודה של בגיר המודע לעבירה ולמגבלות, כמו כן נאסר עליו להחזיק או לצפות בחומרים פורנוגרפיים.

ביום 13.2.2020, לקראת תום תקופת צו הפיקוח, הוגשה הערכת מסוכנות עדכנית בעניינו של העורר, ובה התייחסות לעברו הפלילי ולהליכי הטיפול שעבר; הכחשתו את הטענה שפגע מינית באחת מאחיותיו בעבר; אמירתו כי עכשיו אינו נמשך לקטינים, וכי לא יממש את משיכתו למבוגר משום ששומר אמונים לאשתו; המקומות שהעורר הגדיר כבעייתיים וככאלה שמנסה להתרחק מהם – ילדים, פארקים וחברה לא טובה; הסתרה מאשתו את עבירת המין שביצע, ותחושתו כי למרות זאת היא מהווה גורם תומך, לצד משפחתו המודעת לעבירה. מעריכת המסוכנות התרשמה כי העורר צרך תכנים פורנוגרפיים מגיל צעיר; כי לקראת סיום טיפול קבוצתי ייעודי, העורר מדווח על תובנות בדבר התנהגותו המינית הסוטה, רכישת כלים, חרטה ומוטיבציה לשינוי; כי העורר מודע רק באופן חלקי לעיוותי חשיבתו ולהשלכות של הסתרתו מאשתו את פרטי העבירה על הקשר הזוגי, בו רואה העורר גורם תמיכה; וכי יש מקום להמשיך את הטיפול הייעודי. אשר לגורמים מגבירי מסוכנות, עלה כי העורר נוטה "לשכוח" את פרטי העבירה הראשונה שביצע ולצמצם את חומרת מעשיו; וכי למרות ששלל משיכה לקטינים העורר התייחס לסביבת ילדים כגורם סיכון, ולכן ישנו חשד שקיים בלבול באשר לזהותו המינית. אשר על כן, הוערכה מסוכנותו המינית כבינונית.

לפיכך, ביום 3.3.2020 הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת צו הפיקוח על העורר בשנתיים נוספות, באותם תנאים ומגבלות, לפי סעיף 14(ב) לחוק ההגנה. בא כוח העורר ביקש לצמצם את משך הצו ולהקל במגבלות על העורר, בין היתר באופן שיאפשר לו לשהות במחיצת קטינים בני משפחה, ולחילופין לשהות במחיצתם בנוכחות בגיר שאינו מודע למגבלות ולעבירה. בית המשפט עמד על מסוכנותו הבינונית של העורר, כפי שזו עולה מהערכת המסוכנות בעניינו, הדורשת פיקוח כדי למנוע ביצוע עבירות נוספות, קבע כי לא ניתן לצמצם את המגבלות בצו הפיקוח וכי תקופה של שנתיים היא מידתית, והאריך את הצו עד ליום 16.2.2022.

מכאן הערר שלפניי.

נימוקי הערר

2.

לטענת העורר, הוא עובר תהליך טיפול מזה שלוש שנים, אשר הוביל לכך שרמת מסוכנותו פחתה מגבוהה לבינונית, ואולם הדבר לא בא לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט; העבירות שביצע לא כללו פגיעה בקטינים בני משפחה ולכן אין הצדקה להטיל מגבלה על שהייתו במחיצתם, ובפרט לא למשך שנתיים; המגבלה על שהייה במחיצת קטינים בני משפחה פוגעת בקשרי משפחתו, משהם אינם מודעים לעבירה ולמגבלות; והמגבלה על הטלפון החכם משמשת בסיס להתנהלות פולשנית של קצין הפיקוח.

3.

בדיון שהתקיים בפניי שב בא כוח העורר על נימוקי הערר, והוסיף כי אין בנמצא קביעה כי העורר סובל מסטייה מינית של משיכה לקטינים; כי למרות ההפחתה ברמת המסוכנות, ניתן הצו לתקופה המקסימלית ללא הקלה בתנאים; וכי אין קשר רציונלי בין המגבלה לסיכון הנשקף מהעורר. בא כוח העורר ביקש להחריג מהצו קטינים בני משפחה, לחילופין להסתפק בשהיית העורר במחיצתם לצד בגיר שאינו מודע למגבלות, ולחילופי חילופין לבקש ממעריכת המסוכנות הבהרה בדבר הסיכון לקטינים בני משפחה.

באת כוח המשיבה ביקשה לדחות הערר וטענה כי העורר צפה בתכנים פורנוגרפיים תוך הפרת צו הפיקוח, וכי נקודת המוצא היא שצו הפיקוח הוא לחמש שנים. באת כוח המשיבה הפנתה להערכת המסוכנות, ובין היתר לדברי העורר על קטינים ופארקים, שלדבריו אלה מהווים גורמי סיכון עבורו, ולהערכה כי קיים בלבול בזהותו המינית. עוד טענה לחוסר אמינות מצד העורר, וכי בשילוב האמור עם ביצוע העבירות, עולה הסיכון ומתקיים קשר רציונלי בינו לבין המגבלה. אשר לבקשת בא כוח העורר לאפשר שהייתו במחיצת קטינים בני משפחה בנוכחות בגיר שאינו מודע למגבלה, טענה באת כוח המשיבה כי ללא מודעות למגבלה יכולים להיווצר תנאים שבהם הסיכון יתממש, ולכן נדרש בגיר המודע לעבירה על מנת שיהווה חסם. אשר למגבלה על הטלפון החכם, נטען כי העורר הציג בעבר תכנים פורנוגרפיים לקטין ודיווח על צפייה נרחבת בתכנים אלה. לבסוף, ציינה באת כוח המשיבה כי עמדה בפני בא כוח העורר האפשרות לחקור את מעריכת המסוכנות בבית המשפט קמא והוא בחר שלא לעשות כן.

בתגובה טען בא כוח העורר כי העבירה שביצע העורר לא בוצעה בקטין, אלא במי שהיה בן גילו והדגיש כי לא בוצעה עבירה בתוך המשפחה.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו ושמעתי את טענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

מטרתו של חוק ההגנה היא להרחיב את ההגנה על הציבור מפני רצדיביזם מצד עברייני מין, ובו שני אמצעים להגשמתה – הערכת המסוכנות והפיקוח והמעקב (להרחבה על מטרותיו של חוק ההגנה, ראו: בש"פ 8017/16 שאלתיאל נ' מדינת ישראל

(6.11.2016)).

סעיף 12 לחוק מאפשר לבית המשפט, לאחר שקיבל הערכת מסוכנות וקיים דיון בנושא, להוציא צו פיקוח ומעקב לעבריין המין, אם סבר "שרמת הסיכון כי עבריין המין יבצע עבירת מין נוספת אינה נמוכה". התקופה המירבית לתוקפו של צו פיקוח היא למשך חמש שנים, כאשר סעיף 14(ב) מאפשר להאריכו בגדרי תקופה זו, ככל שרמת הסיכון אינה נמוכה.

לצד הסמכויות הנרחבות שנקבעו בחוק ההגנה אשר לצווי המעקב והפיקוח, שתכליתם הגנה על הציבור, קיימים כלים שמטרתם לצמצם את הפגיעה בחירותו, בחופש התנועה, ובזכויותיו האחרות של עבריין המין, כדוגמת סעיף 10 לחוק ההגנה, המורה כי הצעדים שיינקטו יהיו "במידה הנדרשת כדי למלא אחר מטרה זו". המידתיות תיבחן לפי מספר מבחני משנה: התאמת אמצעי הפיקוח למטרת החוק; בחירת אמצעי הפיקוח שפגיעתם בחירותו ובזכויותיו של העבריין היא המצומצמת ביותר; ובחינת המגבלות והתנאים במבחן של עלות מול תועלת (להרחבה, ראו: בש"פ 1098/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (8.12.2011)).

5.

בענייננו, מצאתי כי התנאים והמגבלות שנקבעו בצו הפיקוח, מתאימים לסיכון הנשקף מהעורר – מסוכנות בינונית, כי הם מהווים חלופה מצומצמת וכי הסיכון לפגיעה בציבור עולה על הפגיעה בעורר. המגבלה על שהייה במחיצת קטינים, ושהייה במחיצת קטינים בני משפחה רק בנוכחות בגיר המודע לעבירה ולמגבלות, מתאימה להצבעתו של העורר על ילדים כגורם סיכון עבורו. לטענת העורר, מגבלה זו מונעת ממנו לקיים קשרי משפחה סדירים עם משפחת אשתו, ואולם המגבלה לא מונעת ממנו לחלוטין שהייה במחיצת קטינים בני משפחה, משהדבר יתאפשר ככל שישהה עמו בגיר המודע לעבירה ולמגבלות. אין בידי לאפשר לבגיר שאינו מודע לעבירה ולמגבלות לשמש כגורם מפקח, משיתקשה לזהות מצבי סיכון. משהעורר בחר שלא לספר לאשתו על העבירה והמגבלות שהוטלו עליו בגינה, הרי שבכך הוא מונע ממנה לשמש כגורם מפקח.

לטענת בא כוח העורר לא עולה מהערכת המסוכנות כי נשקף סיכון מהעורר כלפי קטינים בני משפחה, אך משבחר לא לחקור את מעריכת המסוכנות בבית משפט קמא ולהבהיר נקודה זו, אין בידי לקבל את פרשנותו. זאת, משהעורר זיהה קטינים כגורם סיכון עבורו, ואין סיבה לחשוב כי קטינים בני משפחה מובחנים מקטינים אחרים ואינם מהווים גורם סיכון.

אשר לתקופת הצו, משבחלוף שלוש שנות פיקוח, העורר עצמו מזהה ילדים ופארקים כגורמי סיכון ומסוכנותו נמצאה כבינונית, הארכת הצו לשנתיים נוספות מידתית אף היא. אף המגבלה על הטלפון החכם מידתית, משהעורר דיווח על צפייה נרחבת בתכנים פורנוגרפיים.

6.

סוף דבר, הערר נדחה .