בש"פ 5037/99 שלווה שימשילשווילי נ. מדינת ישראל

העורר נעצר עד תום ההליכים שהוגשו נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירה של יבוא והחזקה של סמים מסוג MDMA . מדובר ביבוא של 41,187 כדורים במשקל של למעלה מ13- ק"ג אקסטזי. הערר מבוסס בעיקרו על שתי טענות. הראשונה היא, שאין חומר ראיה לכאורי שמבסס את הכמות המצוינת בכתב האישום, שכן המשטרה עשתה בדיקה מקדמית של שני כדורים, שלא ברור מנין נלקחו. סה"כ מדובר בשלוש שקיות. גם לא הזמינו כעד מטעם התביעה את מי שערך את דו"ח השקילה. יש גם אי-ודאות, מפני שלפי הראיות נתפסו שתי שקיות בשדה התעופה במטען של העורר, ואילו בסופו של דבר נשקלו שלוש שקיות; לא ברור מתי, איך וכיצד הצטרפה השקית השלישית.

הטענה השניה נוגעת לראיה לכאורית שבפי העורר. העורר מודה שהוא יבא את החומר שחשוד בעיני המשטרה כסם, אבל יש לו גם הסבר. הוא עשה זאת באילוץ, מפני שהסתבך כספית בבלגיה כשהפסיד כסף בהימורים. אנשים שלא מוכרים לו חילצו אותו מן הצרה הזו, אבל חייבו אותו לקחת עימו לארץ את החבילה, שבה נמצא החומר החשוד כסם, באיום שאם לא יעשה כן יאונה לו רע. אין טענה שהוא לא ידע שמדובר בסם, אבל לפי הטענה, הוא לא ידע יותר מזה. הוא לא ידע שום פרטים על מהותו המדויקת של החומר, על הכמות המדויקת ו/או על זהות האנשים שהפקידו את החומר בידיו. בבית המשפט כבר התקיימה קריאת כתב האישום, והוא אמנם טען להגנתו טענת כורח לפי סעיף 34יב לחוק העונשין. טוען מר וולף, הסניגור, טענה שהיא מעניינת לכאורה, אבל אינני מסכים איתה. הטענה היא, שכשם שבית המשפט לוקח בחשבון את הראיות לכאורה המבססות את האישום, אף על פי שהן עדיין לא עמדו במבחן החקירה הנגדית, כך צריך לקחת בחשבון גם את הראיות לכאורה של ההגנה. במקרה זה מדובר בהגנה שהעורר העלה מן הרגע הראשון, וכל זמן שבית משפט לא קבע אחרת, צריך להניח, שעדותו תתקבל.

עו"ד וולף גם סבור, שבית המשפט טעה כאשר קבע, שהעורר לא הפריך את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, שכן הפרכה בשלב הזה הוא הבאת ראיה לכאורית. הסניגור גם טוען, שיש חיזוק לראיה הזו מעברו של העורר שלא הסתבך אף פעם בסמים ושאינו שייך חברתית לחברה הצורכת סמים או הסוחרת בהם. טענתו של הסניגור היא, שההלכה, שקובעת כי בדרך כלל אנשים שנתפסו בסחר בסמים נחשבים למסוכנים ויש לעוצרם כדי למנוע המשך העיסוק המסוכן הזה, לא חלה על המקרה דנן. מדובר בעניין חד פעמי, שקרה בנסיבות מאד מסוימות, ובין אם בית המשפט יקבל את טענת הכורח ובין אם ידחה אותה, מכל מקום לא מדובר במישהו שיש סכנה שהוא יחזור על מעשה כזה אם ישוחרר.

כל הטענות שהעלה מר וולף הן נכונות, מלבד עניין אחד. אנחנו תלויים בכל זה בהבל פיו של העורר בעצמו. העובדה האובייקטיבית היחידה שידועה היא, שהוא הגיע ארצה עם כמות ניכרת מאד של סם. גם אם בית המשפט יאמין לו, הרי שעדיין תתעורר השאלה, אם הטענה שהוא טוען עולה כדי כורח. בכל אופן, אם בית המשפט יאמין לו, הוא בודאי לא שייך לקבוצת האנשים המסכנים את הבריות; אבל, בשום אופן אי-אפשר לאמר, שכבר בשלב הזה הוא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות. אמירה מפי הנאשם עצמה כראיה יחידה אינה הפרכה של החזקה שבחוק. משום כך נראה לי, שבית המשפט המחוזי לא טעה, ואין מקום להתערב בהחלטתו. הערר נדחה.