בש"פ 5049/98 יורם בלחסן נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום ואיומים כלפי המתלוננת, אשתו החיה בנפרד ממנו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט בייזר) החליט כי נגד העורר מתקיימת עילת מעצר. עם זאת, כיוון ששוכנע שהעורר מסכן את אישתו בלבד אך אינו מסכן נשים אחרות, ניתן לשחררו בחלופת מעצר שתרחיקו מאזור מגורי אשתו ברמלה ולפיכך קבע כי העורר ישאר בתנאי מעצר בית בכתובת שתהיה "צפונה מחיפה ודרומה מאשקלון".

ביום 12.7.98 התקיים דיון לבחינת חלופת המעצר בפני השופטת סירוטה, והתיצבה בו ידידתו ואם בנו של העורר, המתגוררת בבאר-שבע, שהביעה נכונותה כי העורר יגור בביתה כחלופה למעצר. בית המשפט קמא דחה את החלופה המוצעת לאחר ששמע את דבריה של האשה שמוכנה לערוב לעורר, בקבעו כי "אינה נראית לבית המשפט כמי שתוכל לעמוד כנגד המשיב אם וכאשר יחליט לא לעמוד בתנאי המעצר". כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

הסניגור המלומד טען בפני כי הסרוב לקבל את החלופה המוצעת כמוהו כביטול ההחלטה לשחרר את העורר בתנאי החלופה, ולטענתו אין כל פסול בכך שמדובר בידידתו של העורר. עוד טען כי בהליך שלפני אין מקום לדון במסוכנותו של העורר שכן טענה זו היא בבחינת ערר על החלטת השופט בייזר, וערר כזה לא הוגש על ידי המדינה. מנגד טען בא כוח המדינה כי היה בכוונת התביעה לערור על ההחלטה להסתפק בחלופה למעצר, אך עד כה לא הוגש הערר בהסתמך על החלטותיו של בית משפט זה בבש"פ 1696/95 ובבש"פ 5925/95 (טרם פורסמו), לפיהן אין מקום להגיש ערר בטרם הוחלט סופית על השחרור ועל אישור החלופה.

טענתו העיקרית של בא כוח המדינה היא כי בהתחשב במסוכנותו של העורר, צדקה השופטת של בית משפט קמא משנמנעה לאשר את החלופה.

בין יתר טענותיו הצביע בא כוח המדינה על חוסר הרצינות של החלופה המוצעת הנלמד מכך שבמשך החודשים מאי ויוני נקבעו חמישה דיונים בפני בית המשפט המחוזי כדי לבחון את טיבה של החלופה, אך הם נדחו עקב אי הופעתה של הערבה המוצעת.

נראית לי טענתו של בא כוח המדינה, כי בבואו לבחון חלופת מעצר רשאי בית המשפט לבחון את טיבה של החלופה המוצעת ובמסגרת זאת גם את אישיותו של הערב, אל מול הסכנה הנשקפת מן המשוחרר.

משקבע המחוקק בסעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- כי בטרם יצווה על מעצרו של נאשם, על בית המשפט לבחון אפשרות של חלופה הינחה את בית המשפט בזו הלשון:

סעיף 21

"(ב). לא יצווה בית המשפט כאמור אלא אם כן נתקיימו גם אלה:

(1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה".

אכן, שומה על בית המשפט לעשות הכל כדי לצמצם את הפגיעה בחירותו של נאשם. עם זאת, הוא יעשה כן רק לאחר ששוכנע כי יש בכוחה של הדרך החילופית להשיג את מטרת המעצר.

לפיכך על בית המשפט לבחון את מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם אל מול האפשרות להבטיח, ככל שניתן, את מניעת הסכנה הנשקפת מפניו בדרך שאיננה בתנאי מעצר. לשם כך יש להביא בין היתר, בגדר השיקולים את טיבה של העבירה אשר בגינה מתקיימת עילת המעצר, ואת המסוכנות כפי שהיא נלמדת מעברו של הנאשם. כנגדה יש לשקול את יכולתו של הערב המציע להשגיח על הנאשם ולערוב לכך שימלא אחר תנאי השחרור ממעצר הנמסרים לאחריותו.

לעורר מיוחסות עבירות חמורות ביותר שיש בהן כדי לסכן את בטחונה ושלומה של אישתו. אין זו הפעם הראשונה שמיוחסים לעורר מעשי אלימות קשים נגדה. בעברו הפלילי הרשעות של סחיטה באיומים ואיומים. במאי 96 נגזר דינו של העורר בשל הודאתו בשישה כתבי אישום, בהם הורשע בעבירות תקיפה, סחיטה באיומים, כליאת שוא וגניבה. בגזר הדין נקבע כי כל העבירות בוצעו על רקע של שימוש בסמים וכמעט כולן כלפי אשתו ובני משפחתה. כן נאמר בגזר הדין כי העורר לא הצליח לחלץ עצמו ממעגל הסמים וכל המאמצים בענין זה נכשלו. הוא נידון ל24- חודשי מאסר שכללו הפעלת מאסר על תנאי.

מכלול הנסיבות מצביע, איפוא, כי מדובר באדם מכור לסמים שנשקפת ממנו סכנה ממשית לציבור ובוודאי למתלוננת. בנסיבות אלה קשה לראות כיצד שהייה בביתה של אישה צעירה, אם לילד קטן, יכולה לשמש חלופה הולמת אשר תבטיח מפני הסכנה הנשקפת מהעורר.

לפיכך לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

הערר נדחה.