בש"פ 505/01 ארמו מיארה נ. מדינת ישראל

שלושת העוררים מואשמים בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע ועשיית עסקה בנשק. העוררים בבש"פ 505/01 (להלן: מיארה ופינטו) מואשמים גם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית. בנוסף מואשם העורר בבש"פ 611/01 (להלן: אטיאס) לבדו בעבירה של הדחה בחקירה.

השלושה נעצרו עד תום ההליכים המשפטיים, וזאת לאחר שנמצאו נגדם ראיות בעוצמה מספקת למעצר.

עררם לבית-משפט זה כנגד ההחלטה לעוצרם נדחה. בהחלטה שניתנה מפי השופט מישאל חשין, נדחו הטענות הפרטניות שהעלו העוררים. השופט חשין סמך את ידיו על החלטת בית-המשפט המחוזי והוסיף, כי "הכל מסכימים כי... עמוד השדרה של גירסת התביעה יימצא בעדותו של עד המדינה שמעון שוקרון... בהודעותיו של שוקרון במשטרה... ובנפול הודעותיו - ונפלה גירסת התביעה עימהן".

לאחר שנשמעה בבית-המשפט המחוזי עדותו של שוקרון - שבה נתגלו סתירות כאלה ואחרות ושבגידרה אף חזר בו מן הדברים המפלילים שמסר כנגד מיארה - הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא לשחרר את העוררים ממעצר, וזאת לנוכח עדותו של העד העיקרי שוקרון, והכרסום בראיות התביעה העולה ממנה.

בית-המשפט המחוזי (השופטת חני סלוטקי) דחה את בקשת העוררים, תוך שהסתמך על עדויותיהם של עדים נוספים, מלבד על עדות שוקרון, וקבע שיש בהן ראיות לכאורה מספיקות למעצר כשלעצמן.

בערר שבפניי, שבו העוררים וחזרו על פרטי-פרטיהן של ראיות התביעה, תוך שתקפו - בהסתמך על עדותו של שוקרון - את ההחלטה להותירם במעצר.

אינני מוצאת בטענות העוררים - שמקומן יהיה בסיכומים בפני בית-המשפט המחוזי - עילה לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי הדוחה את בקשתם לעיון חוזר.

טענתם המרכזית של העוררים - כפי שעמד עליה עורך-הדין אביגדור פלדמן - מבוססת על דברי השופט חשין שצוטטו לעיל. על-פי טענה זו, דברים אלו הגבילו את בית-המשפט המחוזי, באופן שהיה חייב לבחון אך ורק האם נפגם משקלה הראייתי של עדות שוקרון, בעוד שלמעשה בית-המשפט המחוזי הרחיב את יריעת הדיון והסתמך על עדויות אחרות בעת שבחן את קיומה של תשתית ראייתית למעצר העוררים, ובכך - על-פי הנטען - שגה.

טענה זו אינה מקובלת עליי. כאמור, השופט חשין דחה את טענותיהם הפרטניות של העוררים והתרכז בטענתם העיקרית שכוונה כנגד העד העיקרי, שוקרון. בוודאי אין בכך - ולא יכולה להיות - קביעה לגבי משקלן של ראיות אחרות בכתב-אישום מורכב זה.

בית-המשפט המחוזי, באותו הרכב שהחליט לראשונה להאריך את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, בחן את הראיות הקיימות כנגד העוררים - בהכירו אותן היטב - והפנה לראיות תומכות נוספות שהביאוהו למסקנה, כי גם לאחר שנשמעה עדות שוקרון נותר חומר הראיות בעוצמה מספקת למעצר.

העוררים הוסיפו וטענו, כי מעצרם מתארך - לאחר שהוארך כבר בפעם השלישית - וכי אין לדעת מתי יבוא לקצו, ובכך יש להתחשב. אלא, שלדעתי, עניין זה עומד בפני עצמו, והוא בא בפני בית-משפט זה כאשר נדרש הוא להאריך את תקופת המעצר. עליי, לעומת זאת, מוטל לקבוע אם חל כרסום בתשתית הראייתית שהציגה התביעה באופן המצדיק את שחרור העוררים ממעצר.

כאמור לעיל, בעניין זה אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

אני דוחה איפוא את העררים.