בש"פ 5050/00 סולימאן ג'בארין נ. מדינת ישראל

שני העררים שבפניי מתייחסים לאותה פרשיה עובדתית. אשר-על-כן, ובהסכמת הצדדים, החלטתי לאחד את הדיון בבש"פ 5188/00 ובבש"פ 5050/00.

ש ו פ ט ת

החלטה

בתאריך 24.6.99 נרצח קרוב-משפחתם של העורר בבש"פ 5050/00 (להלן: סולימאן) ושל המשיב בבש"פ 5188/00 (להלן: מוחמד), שהיה תושב אום-אל-פחם. חליל ג'בארין, אף הוא תושב אום-אל-פחם, נעצר ביום 13.7.99 על-ידי המשטרה כחשוד ברצח.

לאחר קבורתו של הנרצח, נפגשו שישה מבני-משפחתו, וביניהם סולימאן ומוחמד, החליטו באופן ספונטני להצית את בתיהם של החשוד ושל אביו, וכך עשו. סולימאן ומוחמד הואשמו בשני כתבי-אישום נפרדים. כתבי-אישום נוספים הוגשו גם כנגד הארבעה האחרים שנחשדו בהצתה.

זמן-מה לאחר פרשה זו התארגנה באום-אל-פחם קבוצת צעירים נוספת, ואף חבריה קשרו קשר להצתת נכסי החשוד ומקרוביו, ולביצוע עבירות נוספות. גם נגד חברי קבוצה זו הוגשו כתבי-אישום בבית-המשפט המחוזי בחיפה. חברי הקבוצה האחרונה נעצרו לבקשת המדינה על-ידי השופט שמואל ברלינר עד תום ההליכים, ואילו עניינם של השישה, שעמם נמנים סולימאן ומוחמד, הובא בפני השופט יגאל גריל.

השופט גריל הבחין בין שתי הקבוצות וסבר, כי חברי הקבוצה הראשונה נעצרו עד תום ההליכים בדין, וזאת לא רק בשל המסוכנות הנובעת מעבירות ההצתה, אלא גם בשל העובדה שמעשיהם תוכננו מראש, וכן בשל כך שהואשמו בעבירות חמורות נוספות. מנגד, סבר השופט גריל, כי על-אף חומרת העבירות שבהן הואשמו השישה שבעניינם דן, ראוי לבחון, לנוכח הספונטניות שבמעשיהם, בחינה אינדיבידואלית את עניינו של כל אחד מהם. זאת, בין היתר, על-מנת לבדוק כמצוות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, האם ניתן להסיר את החשש למסוכנות העולה מעצם מעשיהם, על-ידי חלופת-מעצר.

לצורך כך ביקש בית-המשפט תסקירי-מבחן, ובסופו של יום החליט על שחרורו של מוחמד לחלופת-מעצר ועל מעצרו של סולימאן, וזאת לאחר שחלופת-המעצר שהוצעה בעניינו לא הניחה את דעתו.

סולימאן הגיש ערר על מעצרו, והמדינה הגישה ערר על שחרורו של מוחמד בתנאי מעצר-בית.

איחדתי את הדיון בשני העררים, ושמעתי אותם כאחד.

טענת המדינה הינה במישור העקרוני. לשיטתה, בשל חומרת העבירות, מן הדין היה לעצור את שתי הקבוצות עד תום ההליכים, ולא לשחרר איש מהם לחלופת-מעצר. מכל מקום, וודאי שצדק בית-המשפט, לטענת המדינה, כאשר נמנע מלשחרר את סולימאן, אשר לא הציג בפניו חלופת-מעצר ראויה.

בא-כוחו של סולימאן טען, כי בדומה למוחמד, מרשו הוא אדם צעיר ללא עבר פלילי, וכי משפחת החשוד ברצח כבר עזבה את הכפר, ועל-כן לא נשקפת סכנה להמשך מעשי אלימות נגדה. חלופת-המעצר שעניינה במעצר-בית מחוץ לאום-אל-פחם הינה מספקת, לטענתו, ויש לשחרר את סולימאן ממעצר.

הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את שני העררים.

גישתה העקרונית של המדינה אינה נראית לי. בדומה לגזירת-דין, גם החלטה בדבר מעצר דורשת בדיקה אינדיבידואלית של עניינו של כל פרט, שעיקרה בחינת קיומן של ראיות מספיקות למידת מסוכנותו. מצוות המחוקק היא, שגם בהתקיים עילת מעצר שעיקרה מסוכנות, יבדוק בית-המשפט האם ניתן להסיר את החשש לפגיעה בשלום הציבור על-ידי קביעת חלופת-מעצר.

אכן, ישנן עבירות שבאופיין מלמדות על קיומו של חשש לשלום הציבור ברמה כזו שחלופת-מעצר אינה יכולה להסיר, אך גם במקרים כאלה ראוי להתייחס לנאשם עצמו ולנסיבותיו.

במקרה שלפנינו, הבחין בית-המשפט המחוזי בין מסוכנות שתי הקבוצות, ואבחנתו זו הינה ראויה. משנמצא כי קיימת חלופת-מעצר נאותה, שיחרר בית-המשפט המחוזי את מוחמד, ואיני רואה מקום להתערב בהחלטתו. הוא הדין לגבי ההחלטה שלא לשחרר את סולימאן, משלא נמצאה לו חלופת-מעצר הולמת. בית-המשפט המחוזי בחן את חלופת-המעצר שהוצעה על-ידי סולימאן לפרטי פרטים, ומסקנתו, שלפיה חלופת-המעצר אינה מספקת להסרת החשש, מקובלת עלי.

מובן הוא, כי לאור החלטת בית-המשפט המחוזי, אם תימצא לסולימאן חלופת-מעצר אחרת, ובמיוחד אם יתמשכו ההליכים, יוכל הוא לשוב ולפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיון מחדש.

העררים, אם-כן, נדחים.