בש"פ 5051/97 חג'בי אבינועם נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר - ונאשם נוסף - הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום (ת.פ. 142/97), בו מיוחסות לו ולשותפו לאישום עבירות של גניבת רכב ושינוי זהותו (אישום ראשון) ושל הובלת נשק (אישום שני).

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של העורר ושותפו לאישום עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם; ומכאן הערר שבפני.

2.גניבת הרכב המיוחסת לעורר - נעוצה בעובדת נהיגתו ברכב גנוב שמספרי הרישוי שלו זויפו; ואילו הובלת הנשק - נעוצה בכך שבתא הכפפות של המכונית שבה נהג העורר כאשר נעצר - השייכת לשותפו לאישום שישב לצידו - נמצאו: אקדח גנוב ותחמושת לאקדח זה וכן זוג כפפות, זוג גרביונים וזוג אפודי מגן קרמיים.

העורר מודה בנהיגה ברכב הגנוב ובהחזקת האקדח והתחמושת; כאשר טענתו היא: כי לא ידע שהרכב "גנוב" ואת האקדח החזיק ל"הגנה עצמית".

3.בא-כוח העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך, שראה בפריטים שהוחזקו במכונית כאמור - לצד האקדח והתחמושת - בסיס ל"מסוכנותם" של השניים על רקע עברם הפלילי; וזאת - משום שלא קיימת ראיה המצביעה על "כוונה" מצידם של השניים לעשות שימוש פלילי בפריטים שנמצאו ברשותם, ועברו של מרשו נופל בחומרתו במידה משמעותית, מעברו של שותפו לאישום.

סיכומם של דברים, בא-כוח העורר מבקש להבחין בין מרשו לבין שותפו לאישום בהתחשב בכך, שעברו של האחרון כבד ומכביד לאין שיעור מזה של מרשו.

4.אכן, יש הבדל ניכר ומשמעותי בין עברו הפלילי של העורר לזה של שותפו לאישום; ואפשר שאילו נעצר העורר לבדו - היה מקום לשקול חלופת מעצר לגביו.

דא עקא, שהעורר נתפש בחברותא עם שותפו לאישום, כשהוא נוהג במכוניתו של האחרון וכאשר הנשק והפריטים האחרים עומדים, לכאורה, לרשות שניהם. בנסיבות אלו, משליך עברו המכביד עד למאד של שותפו לאישום של העורר, על עניינו של האחרון; ומקנה להחזקת הפריטים האמורים אותה משמעות מיוחדת שהניעה - כך נראה - את בית המשפט המחוזי להורות על מעצר דוקא.

במצב דברים זה לא מצאתי מקום וטעם להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי; והערר נדחה.