בש"פ 5054/97 יעקב אליאס נ. פרליטות מחוז תלאביב-אזרחי

ערעור על החלטת רשמת בית המשפט העליון, כב' השופטת אפעל-גבאי, החלטה מיום 22.6.97, בה נדחתה בקשת המערער לעיון מחדש בבקשתו לפטור מהגשת ערבון, בקשה שנדחתה עוד ביום 23.4.97

לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו החלטתי לדחות את הערעור. המערער לא ערער בשעתו על ההחלטה מיום 23.4.97 ובמקום זאת בחר בהליך סרק של בקשה לעיון חוזר. הליך זה אינו בנמצא: אין למערער, או לכל אדם אחר לצורך זה, זכות לשוב ולבקש פטור מחובת הפקדת ערבון, עד שתתקבל בקשתו. ודאי שכך הם פני הדברים כאשר אין מבקש הפטור מצביע על שינוי נסיבות כלשהו והצידוק היחיד להגשת הבקשה החוזרת הוא אי-שביעות רצונו מן ההחלטה הקודמת.

למותר לציין, כי משמחל המערער בשעתו על זכות הערעור על ההחלטה מיום 23.4.97 אין הוא יכול להחיות זכות ערעור ראשונית זו במסגרת ערעור על דחיית הבקשה לעיון חוזר.

על-מנת להפיס את דעתו של המערער, יובהר, כי גם לו היה המערער מערער במועד על ההחלטה מיום 23.4.97 (והרי הערעור שבפני מנוסח כערעור על החלטה זו) לא היה מצליח בערעורו. כפי שציינה כב' הרשמת, מבקש המערער להביא לדיון שלישי החלטה בעניין מקדמי של גובה האגרה שעליו לשלם על תביעת לשון הרע בסך 50,000,000 ש"ח שהגיש עקב פרסום בעיתון מקומי. בניגוד לטענתו של המערער, אין בקשת רשות הערעור מעלה כל שאלה משפטית עקרונית. כל עניינה הוא בהחלת עקרונות מוכרים וברורים על סיטואציה עובדתית נקודתית. מכאן, שעל פני הדברים אין כל חשיבות כללית או עקרונית למתן רשות ערעור במקרה זה (וראה: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123. לפיכך, נוכח סיכוייה הקלושים של בקשת רשות הערעור, נוכח ריבוי המשיבים לבקשה ונוכח היקפה של התביעה שמבקש המערער להגיש הרי סכום הערבון שנקבע אינו מופרז כלל ועיקר, ואפשר שאף ההיפך הוא הנכון.

הערעור נדחה.