בש"פ 507/07 ולדימיר שלייפר נ. מדינת ישראל

לעורר, העומד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב, מיוחסות עשרות עבירות שביצע, על פי הנטען, עם אחרים, והמכנה המשותף לעבירות אלו הוא זיוף ומרמה. עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לה. ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי – נדחה.

לאחר שעיינתי בחומר חקירה שבא-כוחה המלומד של המשיבה, עורך-הדין א' כהן, הציג בפני, שוב אין לי ספק כי המשיבה עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. על פי גרסתו של עד-המדינה, אלכסנדר טונגונוקוב, חלקו של העורר בפרשה הסבוכה בה עוסק כתב-האישום, רחוק מההגדרה בה בחר בא-כוחו המלומד, עורך-הדין שקאלר להשתמש - "נהג שביצע שליחויות". נהפוך הוא, התמונה המצטיירת, לכאורה, היא כי מדובר במי שהיה מעורב עד הצוואר בקשר הפלילי שקשרו הוא וחבריו, ונוכח ריבוי המעשים, התעוזה, והתחכום שליוו אותם, מקובלת עלי גם המסקנה כי מדובר במי שסכנתו לצבור שוב אינה טעונה הוכחה.

ברם, גם בנסיבות אלו מצווה בית המשפט לבחון את השאלה אם ניתן להמיר את המעצר בחלופה אחרת, אלא אם שוכנע כי סכנתו של העורר כה מרחיקת לכת, עד שאין בנמצא חלופה כלשהי אשר עשויה לתת לה מענה. אולם, ספק אם זהו המצב בעניינו של העורר, הואיל ולפחות בית משפט השלום החליט לבחון חלופה שהוצעה לו באמצעות שרות המבחן. אכן, חלופה זו לא נמצאה ראויה, ואינני סבור כי החלטה זו היתה שגויה, אולם אין זה צריך למנוע מהעורר להציע לבית המשפט חלופות אחרות, ולהשקפתי, צעד זה מתחייב שבעתיים נוכח מורכבותו של כתב-האישום, והחשש כי עד שיוכרע הדין יחלפו חודשים רבים, אם לא למעלה מכך.

לפיכך, אני מקבל את הערר במובן זה שעניינו של העורר יובא פעם נוספת בפני בית משפט השלום, המתבקש לבחון חלופות מעצר נוספות אותם יציע העורר, ואם באחת מהן יימצא מענה הולם למסוכנותו, ניתן יהיה להורות על שחרורו. מטבע הדברים, לבית המשפט נתונה הסמכות לקבוע תנאי שחרור נוספים, ככל שייראה לו.