בש"פ 5078/01 ישראל גדבן נ. מדינת ישראל

1.העורר, ישראל גדבן, הובא לדין באשמת החזקתו של סם מסוכן שלא לצריכה עצמית - 15,000 כדורי אקסטזי.

על פי גירסת המשיבה, בחודש ספטמבר 2000 הובאו לישראל כ300- אלף טבליות של סם מסוכן מסוג אקסטזי. הסם יובא לישראל באמצעות קבוצה של סוחרי סמים, וביניהם אחד, שמואל נבון. זה האחרון הפיץ את הסם באמצעות אחרים, וביניהם מיכאל סויסה. לטענת המשיבה, נפגש נבון עם סויסה והעורר בתחילת חודש ינואר 2001 בירושלים, ומסר להם כ15- אלף טבליות של סם.

לעורר יוחס אישום נוסף בו נטען, כי בחודש יולי 2001, הוא החזיק כ0.4- גרם של סם מסוכן מסוג הרואין, וכאשר ביקשו שוטרים לתפוס את הסם, הוא הכניסו לפיו על מנת להקשות על השוטרים לעשות את מלאכתם.

2.ביחד עם כתב האישום, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. את בקשתה נימקה המשיבה בקיומה של תשתית ראיות ועילת מעצר, אליהן מצטרף עברו המכביד של העורר, הכולל שני מאסרים על-תנאי חבי-הפעלה.

בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד גבאי, טען כי תשתיתן של ראיות התביעה רעועה, באשר היא מתבססת על עדות מלאת סתירות של ישראל נבון, שהפך לעד-מדינה. כמו כן נטען, כי בראיות המשיבה אין סיוע לעדותו של נבון, ועל כן לא הונח בסיס אשר יצדיק את מעצרו של העורר בשלב זה.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המעצר, ומכאן הערר שבפני.

3.אכן, עיון באמרותיו הרבות של נבון מעלה כי קיימות סתירות, אך אין באלו כדי לערער את התמונה הכוללת ולפיה, הגיע העורר באחד הימים לירושלים בלוית סויסה, והם פגשו את נבון במלון רמאדה רנסאנס בירושלים. בהמשך, נסעו נבון וסויסה למחסן כלשהו בקרית משה, ולאחר זמן מה חזר סויסה ואסף את העורר, ושניהם נסעו ופגשו שוב את נבון. בשלב זה הצביע נבון על שקיות בהן היה ארוז הסם, והעורר נטל אותן, עלה לרכב בו המתין סויסה, והם נסעו לדרכם.

4.מטבע הדברים, עדותו של עד מדינה בכלל, ועד מסוגו של נבון (אשר היה שותף לייבוא סמים מסוכנים לישראל) בפרט, מעוררות קשיים לא מעטים. את בית המשפט צריכה להטריד שאלת מהימנותו של העד, באשר אין זה בלתי אפשרי שעד-המדינה יהיה נוטה להפליל אחרים, גם כאלה שלא חטאו, על מנת לחלץ את עורו-שלו. על מנת לסלק חשש זה, נדרשת התביעה להצביע על ראיות סיוע חיצוניות, ובאת-כוח המשיבה טענה שיש בידיה ראיות מסוג זה.

א.מהודעה שנרשמה מפיו של העורר בתאריך 21.5.01 עולה, כי הוא אישר את קיומו של המפגש בבית המלון הירושלמי, כאשר הוא נילווה לסויסה. יותר מכך, הוא אישר שבאותה פגישה נכח אדם שתיאורו דומה לזה של נבון. ואם בכך לא די, מתברר כי העורר גם אישר שבטרם החלו עושים את דרכם מירושלים לשפלה, הם נסעו "בתוך ירושלים לאיזה מקום", ולשאלת החוקר מה הם עשו שם בחר העורר להשיב: "לא יודע, כי ישבתי בכסא האחורי ונרדמתי".

על פי השקפתי, יש בדברים אלה של העורר אישור לכך שנבון לא בדה את סיפור המפגש מלבו, ובאשר לטענה כי באותו מעמד נמסרו הסמים, הצביעה המשיבה על ראייה נוספת.

ב.בתאריך 2.3.2001 התקיימה שיחת טלפון (שהוקלטה) בין נבון לסויסה, ובה נזכר שמו הפרטי של העורר, וכן הוזכרו "בגדים מלוכלכים". כאן המקום להבהיר, כי על פי גרסתו של נבון נמסרו הכדורים שנלקחו על ידי סויסה והעורר לאחר, אייל ברכה, כאשר חלקם היו מוכתמים בסולר. בהודעה שמסר נבון בתאריך 18.4.01 הוא טען, כי הכדורים המוכתמים כונו בשיחות בין המעורבים בשם קוד - "כביסה מלוכלכת", וגם בכך יש, לכאורה, לתמוך בטענת המשיבה שנבון, על אף מגרעותיו, העיד אמת.

5.לנוכח כל האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המשיבה הוכיחה קיומן של ראיות שיש בהן לבסס את האישומים המיוחסים לעורר. במצב זה, ולנוכח כמות הסם הגדולה וייעודו, קמה נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית, וגם אני סבור כי בנסיבות אלו, ולאור עברו הפלילי המכביד של העורר, לא ניתן היה להסתפק בחלופת מעצר, עקב החשש שהעורר יוסיף לסכן במעשיו את הציבור.

הערר נדחה.