בש"פ 509/04 עודה חמדאללה נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר וארבעה אחרים, כולם בני משפחת עודה מכפר קאסם, הוגש ביום 24.11.2003 כתב-אישום, בו נטען כי ביום 26.10.2003 חטפו באיומים את עלא טהה (להלן: המנוח ), בשל החשד כי ניהל מערכת יחסים רומנטית עם אשתו של עלי עודה, הנאשם 1. עוד נטען בכתב-האישום כי העורר ויתר הנאשמים הכו את המנוח בכל חלקי גופו וגרמו לו חבלות חמורות, אשר כתוצאה מהן איבד את הכרתו וביום 9.11.2003 נפטר. בגין מעשים אלה הואשמו העורר ויתר הנאשמים בקשירת קשר לבצע פשע, בחטיפה לשם חבלה חמורה ובהריגה.

בהחלטתו מיום 17.12.2003 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ח' כבוב), על מעצרם של העורר והנאשמים 1 ו- 3 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה, המבססות עילת מעצר נגדם. אשר לנאשמים 4 ו-5, סבר בית-משפט קמא, לעומת זאת, כי חולשתו של חומר הראיות מצדיקה חלופת מעצר.

אשר לחלופת מעצר בעניינם של העורר והנאשמים 1 ו-3, הוסיף בית-המשפט המחוזי וקבע כי:

החומרה האכזריות והמסוכנות שיש במעשי המשיבים 3-1 מאיינת כל אפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר במקרה זה.

2.הראיות המרכזיות עליהן ביסס בית-המשפט המחוזי את החלטתו בדבר קיומה של עילת מעצר נגד העורר הן: הודעתו של סובחי סרסור, חברו של המנוח, אשר סיפר כי העורר והנאשמים 1 ו-3 המתינו למנוח ביום האירוע בשעה 18:00 או בסמוך לכך, ליד ביתו של סובחי, ובעת שיצא ממנו תפסו אותו והכניסוהו בכוח לרכב. כמו-כן, התבסס בית-משפט קמא על הודעותיהם של אימן, אחיו של המנוח, ובן דודו עבדאללה, אשר סיפרו בחקירתם כי בטרם איבד את הכרתו אמר המנוח לכל אחד מהם בנפרד, כי העורר, דודם של הנאשמים 1 ו-3, השתתף יחד עמם בחטיפתו ובהכאתו. אימן ועבדאללה הוסיפו וסיפרו, כי המנוח אמר לכל אחד מהם שהעורר נהג כלפיו באכזריות רבה מאוד והכה בו ללא רחם. עבדאללה אף סיפר, כי המנוח אמר לו שהעורר החזיק בידו אקדח, בעת שהכניסו בכוח אל הרכב.

אשר לנאשמים 1 ו-3 פירט בית-המשפט המחוזי התרחשויות נוספות, אשר קדמו לחטיפת המנוח ולהכאתו, כפי שעלו, בין היתר, מעדותם של הורי המנוח, ובכללן ביקור שערכו נאשמים אלה בביתו של המנוח ביום האירוע בשעה 03:30 לפנות בוקר. אין חולק כי העורר לא נטל חלק בהתרחשויות מוקדמות אלה. כמו-כן, ציין בית-המשפט המחוזי בהחלטתו את עדותה של אשת הנאשם 1 (כיום גרושתו), לפיה אמר לה הנאשם 1 שהוא, יחד עם הנאשמים 3 ו- 4, הכו את המנוח, על רקע חשדו של הנאשם 1, כי היו בינה ובין המנוח יחסים רומנטיים.

ערר שהגיש הנאשם 3 לבית-משפט זה, נדחה ביום 9.1.2004 (החלטת כבוד השופטת מ' נאור בבש"פ 103/04).

3.בפנינו מלין גם העורר על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים ולטענתו, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לו. בהודעת הערר מדגיש העורר כי העד סובחי מסר גרסאות סותרות וכי את הדברים המפלילים כנגד העורר מסר רק לאחר שנעצר והוחשד בשותפות לעבירת רצח. עוד מדגיש העורר, כי קביעת בית-משפט קמא לפיה עולה מעדותו של סובחי שהעורר החזיק אקדח בעת שהוכנס המנוח לרכב, מנוגדת לאמור בהודעתו של סובחי בה ציין בפירוש:

אני לא ראיתי שום אקדח. לקחו את עלא רק על ידי משיכה בידיו.

העורר מוסיף וטוען, כי עדויות השמיעה שמסרו אימן ועבדאללה באשר לדברים שסיפר להם המנוח, אינן באות בגדר החריג הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971 בעניין אמרתו של "שכיב מרע", ועל כן אינן קבילות ואין להסתמך עליהן. זאת לבד מן העובדה שהן נגועות, לעצמן, בסתירות ובפרכות המכרסמות בכל מקרה במשקלן הראייתי.

עוד מציין העורר כי אשת הנאשם 1, אשר סיפרה על דברים שאמר לה הנאשם 1 לגבי האירוע אינה מזכירה אותו בין האנשים שאותם מנה בפניה הנאשם 1, כמי שהשתתפו באירוע. לבסוף, מציין העורר, כי האליבי שאותו פירט במהלך חקירתו, לא נבדק כראוי

4.בחנתי את חומר הראיות שנאסף בתיק זה בעניינו של העורר, ואינני סבורה כי יש מקום לטענות שהעלה העורר בעניין דיותן ועוצמתן של ראיות אלה לצורך שלב המעצר. הודעתו של סובחי מסבכת את העורר במעשה החטיפה האלים, אף שכטענת העורר, ובניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, לא העיד סובחי כי העורר החזיק בידו אקדח. הודעותיהם של אימן ועבדאללה מפלילות את העורר כמי שהכה את המנוח, יחד עם אחרים, לאחר החטיפה, וכמי שבלט באכזריות ובאלימות יתרה שהפעיל נגד המנוח באותו שלב.

אשר לטענת העורר, לפיה ההודעות שמסרו אימן ועבדאללה אינן קבילות כראיה. אכן, הודעות אלה מבוססות על דברים שאמר המנוח לכל אחד מהם בטרם איבד את הכרתו וככאלה, הן בגדר עדות שמיעה. יחד עם זאת, נראה, על פני הדברים, כי ניתן לבסס את קבילותן של ראיות אלה, מכוח הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות. זאת, לא רק על-פי הוראת סעיף 10(3), שעניינה באמרת "שכיב מרע" (אליה התייחס בית-משפט קמא), אלא, לכאורה, גם על-פי החלופות הנוספות שבסעיף 10 לפקודת הראיות (ראו לעניין זה ע"פ 1424/02 טוטמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מכל מקום, שאלת קבילותן של ראיות אלה, כמו גם שאלת המשקל שיש לייחס להן, ראוי כי תיבחנה במהלך הדיון באישומים לגופם (ראה לעניין זה גם דבריה של כבוד השופטת מ' נאור, בבש"פ 103/04 הנ"ל). הוא הדין באשר לשאלת מהימנותו של סובחי ומהימנותם של אימן ועבדאללה, שאף אותן אין מקום לברר בשלב המעצר (ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל , פ"ד לח (1) 6; בש"פ 5824/81 אלטורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מו (1) 629).

אשר לטענה האחרונה שהעלה העורר בדבר הבדיקה החלקית והבלתי מספקת של טענת האליבי. מחומר הראיות עולה, כי טענה זו נבדקה עם בעל ה"פנצ'ריה", שבה שהה העורר, על-פי טענתו, וכן עם אדם נוסף, אותו הזכיר העורר כמי שהיה במקום, אך עדותם של אלה לא היה בה כדי לספק לעורר אליבי באשר לפרק הזמן שבו, על-פי הנטען, התרחשו האירועים נשוא כתב-האישום.

נוכח עילת המעצר הקיימת בעניינו של העורר, נוכח האכזריות הרבה המיוחסת לו במקרה הנדון ונוכח עברו הפלילי בעבירות אלימות, ובהן עבירת הריגה בעברו הרחוק, אכן נשללת בנסיבות המקרה דנן האפשרות לחלופת מעצר.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערר נדחה.