בש"פ 5112/01 מלקמו זמנה נ. מדינת ישראל

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי בתאריך 24.5.01, בשעת צהריים, פרץ העורר לדירתה של מי שהייתה אשתו במשך 3 חודשים בשנת 1996, וכיום גרושתו, ואנס אותה. המשיבה טענה עוד, כי לאחר שביצע את זממו, איים העורר על המתלוננת שאם תפנה למשטרת ישראל הוא יהרוג אותה ואת בעלה הנוכחי.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ומכאן הערר שבפני.

2.במרכזן של ראיות המשיבה ניצבת גרסתה של המתלוננת, אך כמו במצבים אחרים בהם מתבצעות העבירות הנטענות ללא נוכחותם של עדי ראיה, מתעוררת גם הפעם השאלה אם די בעדותה של המתלוננת כדי להוות תשתית ראייתית שעשויה לשמש בסיס להרשעה בפלילים. עם זאת חשיבותה של שאלה זו במקרה הנוכחי פחותה, הואיל ובמהלך חקירתו של העורר במשטרה, נרשמו מפיו תשובות שיש בהן כדי לאשר הן את קיומם של יחסי המין עם המתלוננת, וגם את הטענה שהמעשים נכפו עליה, ובוצעו בגופה חרף התנגדותה.

3.בא-כוח העורר מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לטענה לפיה הוצאה ההודאה מפיו של שולחו באמצעים פסולים. על פי גרסה זו, ניצלו החוקרים את מצבו המיוחד של העורר - אדם צעיר, ללא נסיון בהליכי חקירה ומעצר, שחקירתו לא נעשתה בשפתו - אמהרית, ועל כן ייתכן שמדובר בשיבושים הנובעים גם מקשיים בתרגום.

בא כוח העורר הוסיף וטען, כי תמיכה בגרסת שולחו, לפיה קיום יחסי המין היה בהסכמה, מצויה בשורה של תמיהות שלא ניתן להן מענה, והכוונה בעיקר לכך שהמתלוננת כבשה את עדותה במשך מספר ימים, היא לא הזעיקה עזרה על אף שהאירוע התרחש בבניין מגורים מיושב בדיירים, ולבסוף, וחרף טענתה כי יחסי המין נכפו עליה, גם לא נמצאו עליה סימני אלימות. במצב זה, כך על פי השקפת בא כוח העורר, לא היה מקום למעצרו של שולחו, ולחלופין נכון היה לבחון חלופת מעצר ראויה.

4.טענותיו של בא כוח העורר בשאלת קבילות הודאתו של שולחו ואמיתותה, הן טענות שהזמן לברר אותן הוא בעת שמיעת התיק לגופו. נכון לשלב זה של ההליכים, יש בידי המשיבה ראיות שלובות, אשר מפריכות, לכאורה, את טענת העורר כי קיומם של יחסי המין היה על דעתה של המתלוננת ובהסכמתה. אם יש ממש בגרסה זו, מותר לתהות מדוע צריך היה העורר לחדור לדירה מבעד לחלון, ואם נהג כך בעצה אחת עם המתלוננת אשר חיפשה את קירבתו, אתה מוסיף ותוהה מדוע היא פנתה לו עורף ומסרה גרסה מפלילה, שאם תתקבל כאמינה, עלולה להוביל להרשעה ולמאסר ממושך.

זה אינו הזמן להשיב על כל אלה, ועל כן מקובלת עלי דעתה של הערכאה הראשונה, שהמשיבה דילגה מעל המשוכה של קיום תשתית ראייתית שיש בה לבסס הרשעה. במצב זה קמה עילת מעצר, ובניגוד לטענות בא כוח העורר, לא זנח בית המשפט המחוזי את סוגית חלופת המעצר, דא עקא שהגיע למסקנה שלא ראוי לעשות בה שימוש בנסיבותיו של מקרה זה. גם מסקנה זו מקובלת עלי, הואיל ובדרך בה נהג העורר במתלוננת - כפייתם של יחסי מין מלווים בדרישה שלא להתלונן - גלומה מסוכנות שספק אם ניתן לבטלה בדרך של חלופת מעצר.

מכאן גם דעתי, שלא הוכחה עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ונדמה שאין צורך לומר שלאחר שהמתלוננת תסיים את עדותה, יוכל בא כוח העורר לבקש מבית המשפט קמא לחזור ולבחון אם יש עוד צורך בהמשך מעצרו של שולחו.

הערר נדחה.