בש"פ 5112/06 חנא עויסי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט רוזן) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.כנגד העורר ואחר הוגש כתב אישום (מתוקן) המייחס לשניהם שוד בחבורה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט, ולגבי העורר בענייננו גם עבירה של סיוע להתחזות כאדם אחר.

על פי כתב האישום, ביום 20.4.06 תקפו העורר, השותף, ואדם נוסף את המתלונן, אזרח זר, שהלך לתומו ברחוב בתל-אביב. אחד מהם סטר למתלונן שתי סטירות בפניו, ואחר נטל מכיסו דרכון, טלפון נייד, שטר של 100 דולר ו-10 ₪. השלושה ברחו מן המקום. לאחר מכן, בחקירתו במשטרה, הונה השותף את החוקרים בכך שהתחזה להיות בנו של העורר, וזאת בידיעתו של העורר, במטרה להכשיל את חקירת המשטרה. בעת דיון בהארכת מעצרו של השותף ושל האדם השלישי בבית משפט השלום לנוער, הצהיר העורר כי הינו אביו של השותף, וזאת כדי להכשיל את ההליך השיפוטי.

משפטו של האדם האחר, שהינו קטין, נסתיים בהרשעה, ואילו השותף נעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות לכאורה ואת טענת הסניגור בדבר כשל בחקירה בזיהויו של העורר. מסקנתו מבחינה זו היא כי העורר זוהה בוודאות לכל אורך הקו על ידי המתלונן כמי שלקח חלק בעבירת השוד בחבורה. משקיים זיהוי ברור של העורר כאמור, לא נדרש גם מסדר זיהוי. אשר לעילת מעצר מחמת מסוכנות, הדגיש בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של העורר, אשר צבר עבירות פליליות רבות וריצה עונשי מאסר לא מעטים. הוא שוחרר ממאסר ביום 13.12.05, וכבר באפריל 2006 נמצא מעורב בעבירות נשוא הליך זה. יתר על כן, כנגד העורר תלוי מאסר על תנאי בר הפעלה, שלא הרתיעו ממעורבות בביצוע עבירות נוספות. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי דין העורר להעצר עד תום ההליכים, וכי אין להחיל לגביו חלופת מעצר.

3.בערר, טוען ב"כ העורר, ראשית, כי טעה בית המשפט קמא בסוברו כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת בעניינו, המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים. עיקר הטענה מתמקד בכך כי המתלונן התייחס בהודעתו לשני ערבים ואחד רוסי שהיו בחבורה, בעוד העורר הינו ערבי. יתר על כן, המתלונן התייחס לאדם בן 30 עד 35 ואילו העורר הוא בן 40, ואף נראה מבוגר מכפי גילו. עוד נטען כי המתלונן היה שיכור, ולכן אין לסמוך על זיהויו. הסניגור עמד על אי התאמות נוספות בגרסת המתלונן, השוחקות לדבריו את זיהויו של העורר כמי שהיה מעורב בארוע השוד. כן נטען כי טעה בית משפט קמא כשסבר שלא היה מקום או צורך במסדר זיהוי – טעות שיש בה כדי לתרום לחולשת ראיות התביעה. כן שגה, על פי הנטען, בכך שלא בחן חלופת מעצר בקשר לעורר לאור הקושי שעלה בזיהויו וביצירת הפלייה בינו לבין הקטין אשר שוחרר לחלופת מעצר. הקטין הוא זה שביצע את האקט הפיסי של השוד, וגם על פי גרסת המתלונן, העורר לא לקח חלק פעיל בארוע לא היכה ולא לקח דבר מהמתלונן, והוא אף החזיר לו חלק מהדברים שנלקחו ממנו.

המדינה התייחסה בתשובתה למכלול הראיות שבתיק התביעה והצביעה על קיום תשתית ראייתית מספקת לזיהויו של העורר בידי המתלונן. היא עמדה על עברו הפלילי של העורר ועל ההבדלים הקיימים בינו לבין הקטין, המצדיקים באופן ענייני את האבחנה ביניהם.

4.בחנתי את חומר הראיות, ונחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בשוד בחבורה המיוחס לו בכתב האישום. המתלונן בהודעתו מסביר כי זיהה את שלושת תוקפיו ושמר עימם על קשר עין. הוא מתאר אותם על פי חזותם, הוא התייחס לכך ש"הבחור הרוסי" הביא לו את כרטיס הפיס ואמר לו ללכת. הוא הסביר שהוא אינו יודע אם מדובר ברוסי, אלא שהוא נראה כרוסי, ואולי הוא ערבי. הוא תיאר את ממדיו כגדול מידות וגבוה, ואמר כי יוכל לזהותו לפי תווי פניו. הוא אמר (בהודעה מיום 20.4.06 שעה 15:06) "הוא יותר גדול מאלו שנתפסו. הוא כבן 30 או 35. הם קטנים אולי 18 או 17. אבל הרוסי היה גדול". הוא מוסיף כי באותו יום פגש "ברוסי" מחוץ לתחנה והיו ביניהם חילופי דברים, כשהעורר טוען כנגדו מדוע הזמין משטרה. בעימות בין המתלונן לבין העורר ב-20.4.06 מזהה המתלונן את העורר בבירור בתור מי שהיה מעורב בשוד. "הוא היה אחד מהם במאה אחוז", כך לדברי המתלונן בעימות.

מעבר לזיהוי, ישנן ראיות לכאורה לביסוס עצם האישומים כנגד העורר. מסוכנותו של העורר מתבססת לא רק על מעורבותו, לכאורה, בשוד נשוא הליך זה, אלא על הרשעותיו הפליליות הרבות והמגוונות אשר בגין חלק מהן ריצה עונשי מאסר. חיזוק למסוכנותו משמשת העובדה כי העבירות נשוא הליך זה בוצעו בעת שהיה תלוי כנגד העורר עונש מאסר על תנאי והוא שוחרר ממאסר אך מספר חודשים קודם לארועים נשוא הליך זה.

הצטברות נתונים זו מצביעה על מסוכנות ממשית מצד העורר, ולכן בנסיבות הענין צדק בית המשפט המחוזי כאשר החליט שלא לשחרר את העורר בחלופת מעצר. אדם אשר מורא ריצויים של עונשי מאסר קודמים, וקיומו של מאסר על תנאי התלוי מעל ראשו אינו מרתיעו, קיים חשש של ממש כי לא יכבד גם תנאי חלופת מעצר שיוטלו עליו, ואין הצדקה לסכן את בטחון הציבור בשחרורו בתנאים מעין אלה.

יש להוסיף, כי עניינו של הקטין אשר שוחרר מן המעצר, ואשר בינתיים הורשע, שונה מעניינו של העורר, קודם לכל באבחנה הבולטת בגילם, המתבטאת בפער של כ-25 שנים, אך גם בעברם הפלילי ובנסיבותיהם האישיות הכוללות. ההשוואה ביניהם אינה במקומה, ואין יסוד לטענת ההפלייה שעלתה בענין זה. בעניינו של השותף לא עלתה טענה דומה, משהוא נעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.