בש"פ 5120/04 פרג'-פליקס אליעזרוב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב לעצור את העורר עד תום ההליכים, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, שידול לביצוע שוד ותקיפה בנסיבות מחמירות, וכן גרימתה של חבלה.

בכתב האישום נטען, כי קרוב משפחתו של העורר, שמעון אברמוב (להלן: "שמעון") סיפר לאביו של העורר, אבא אליעזרוב (להלן: "אבא"), כי בדירה אליה הוזמן לבצע שיפוצים מוחזק רכוש רב, והשניים החליטו לבצע שוד ולגנוב את רכושם של בעלי הדירה הקשישים. אבא ביקש לאתר אנשים נוספים לביצוע השוד, ולצורך כך הוא פנה לבנו, העורר, וזה השיג את הסכמתם של שניים מחבריו, דג'מיל אליאב (להלן: "דג'מיל") ואלכסנדר טממיאן (להלן: "אלכסנדר"), ליטול חלק במעשה העבירה. להשלמת התמונה אוסיף, כי אבא צירף גם את חברתו לחיים (להלן: "זינה") לחבורת הקושרים.

ביום 20.12.03 התדפקה זינה על דלתם של בני הזוג הקשישים, ולאחר שהדלת נפתחה פרצו פנימה דג'מיל ואלכסנדר, בעוד שזינה ואבא יצאו מהבניין והמתינו לשובם של שותפיהם. במהלך השוד, נהגו השודדים באלימות קשה בבני הזוג, ואף כפתו אותם בידיהם וברגליהם, עד שהבעל איבד את הכרתו, ואז גררו אותו התוקפים לחדר האמבטיה והניחוהו שם. לגרסת המשיבה, גנבו בני החבורה מהדירה תכשיטים שערכם כ-7,150 דולר, אותם מכרו תמורת סכום של 2,000 ₪. חלוקת השלל נעשתה בדירתה של זינה, שם המתין להם העורר, וזה קיבל סכום של 200 ₪ מתוך חלקו של אביו בשלל.

בית משפט קמא (כב' השופט ח' כאבוב) נעתר לבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. בית המשפט הוסיף ואמר, כי לעורר "היה עניין מהותי בביצוע השוד, הן בידיעתו הברורה, והן בסיועו לבצע השוד" (עמוד 7 להחלטה).

מסקנתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי במלואה. ראיות המשיבה כנגד העורר מתבססות על אמרות שנרשמו מפיו של אבא במהלך חקירתו, והתמונה המצטיירת מהן היא שהעורר ידע על המידע שמסר שמעון ("האינפורמטור") לאבא. יותר מכך, העורר היה מעורב בגיוסם של דג'מיל ואלכסנדר לקשר הפלילי; הוא ידע שבני החבורה האחרים יצאו לבצע את זממם, הואיל והיה בקשר טלפוני עם אבא לפני המעשה ואחריו; ולבסוף, העורר המתין ליתר הקושרים בדירתה של זינה, ואף נטל לעצמו חלק מהשלל.

אכן, צודק הסניגור המלומד, עו"ד ברזילי, כי אבא לא היה עקבי בגרסתו ביחס לחלקו של בנו במעשה, אולם גם ברור שהוא עשה מאמצים כדי לנקותו מאשם ("זה בן שלי אני לא רוצה לספר עליו ... אני אשם, אני לוקח על עצמי הכל", ראו עמוד 5 לתמליל י"א).

במהלך הדיון שבפני נטען כי מאז התקיים הדיון בבית המשפט המחוזי, הוחלט על שחרורה של זינה ממעצר, והסניגור טען כי נכון לנהוג בשולחו בדרך דומה. דא עקא, ההחלטה בעניינה של זינה לא הוצגה בפני, ועל כן לא נהיר מדוע הוחלט לשחררה. מאידך, וחרף העובדה שהעורר לא נטל חלק בשוד עצמו, חלקו בפרשה אינו מבוטל, ואם תוסיף לכך את העובדה כי מדובר במי שזו אינה הסתבכותו הראשונה עם החוק, שוב אין מנוס מהמסקנה כי לא הוכחה עילה להתערבותי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.