בש"פ 5125-23 בש"פ 5125-23

1.בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 27.6.2023 (מ"ת 991-06-23, השופט נ' אבו טהה). בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

2.ביום 1.6.2023 הוגש נגד שני העוררים כתב אישום לבית המשפט המחוזי. עניינו של כתב האישום בהשתלשלות אירועים שהתרחשה ביום 15.4.2023 ביישוב ערערה על רקע סכסוך משפחתי. בתמצית, על-פי המתואר בכתב האישום, העוררים ושלושה אנשים נוספים (להלן ביחד: השותפים) הגיעו לביתם של המתלוננים – אב המשפחה, שלוש בנותיו הבוגרות ובנו הקטין (להלן: הקטין) – לקראת השעה 3:00. באותה עת שהו חלק מהמתלוננים במטבח הבית והתכוננו לארוחה לפני תחילת צום הרמדאן. העוררים והשותפים פרצו לסלון הצמוד למטבח כשהם מצוידים באמצעי תקיפה שונים (אחד השותפים החזיק נשק טעון, העורר 1 ושותף נוסף החזיקו בחפצים דמויי-אקדח, והאחרים החזיקו במקלות עץ עם חלק מתכתי בקצה ובאלות עץ). בשלב זה החלה תקרית אלימה שבמסגרתה העוררים והשותפים ירו אל עבר חלקים שונים של הסלון והמטבח, תקפו את המתלוננים ואיימו עליהם. כמו כן, העוררים, השותפים, ומעורבים נוספים השחיתו את שלושת כלי הרכב שחנו בסמיכות מקום. כתוצאה מהאירוע, הקטין נחבל באזור הצוואר ונדרש לטיפול רפואי, לרבות אשפוז למשך חמישה ימים, ואב המשפחה סבל מחבלות של ממש בירך ובמרפק שמאל, הגבלה בתנועה ורגישות בגב. כמו כן, נגרמו נזקים למטבח ולסלון, וכן לכלי הרכב. המשך הדברים יתמקד בעניינם של העוררים בלבד.

3.בשל המעשים המתוארים, כתב האישום מייחס לעוררים עבירות של נשיאת נשק, ירי מנשק חם, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, חבלה במזיד, היזק בזדון והתפרצות למקום מגורים. בנוסף לכך, העורר 1 הואשם בהדחה בחקירה, על רקע שיחה שניהל ביום 8.5.2023 עם הקטין בה ניסה לשכנעו שלא לשתף פעולה עם חקירת המשטרה.

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה גם בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. באותה עת השניים היו עצורים – החל מהימים 23.5.2023 (העורר 1) ו-30.5.2023 (העורר 2). בבקשתה טענה המדינה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת מעשיהם של העוררים, הכוללות, בין היתר, עדויות מפורטות מטעם המתלוננים, תיעוד של הנזק שנגרם לבית ולכלי הרכב, תרמיל 9 מ"מ שנמצא בכניסה לסלון ומסמכים רפואיים. עוד נטען כי נגד העוררים קמות עילות מעצר סטטוטוריות שבמסוכנות לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(2), 21(א)(1)(ג)(4), ו-21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). המדינה הוסיפה כי קיים יסוד סביר שהעוררים ישבשו הליכי משפט וינסו להתחמק מהדין, והדגישה בהקשר זה כי העוררים לא התייצבו לחקירה במשך זמן רב, על אף שזומנו.

5.להשלמת התמונה יצוין כי בפרשה זו הוגשו שני כתבי אישום נוספים – אחד נגד שלושת השותפים, ושני נגד אדם נוסף שהחזיק באלה והיה מעורב בהשחתתם של כלי הרכב (להלן: הנאשם הנוסף). בהתאם, הוגשו גם שתי בקשות למעצרם עד תום ההליכים. ביום 14.6.2023 הורה בית המשפט המחוזי על איחוד הדיון בשלוש בקשות המעצר.

6.דיון מאוחד בבקשות המעצר התקיים ביום 19.6.2023. באי-כוחם של שלושת השותפים הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה בעניינם. לעומתם, בא-כוח העוררים טען כי קיימת חולשה ראייתית משמעותית בעניינם וכי זו מצדיקה את השמתם בחלופת מעצר. בין השאר, נטען כי עולות סתירות מהודעות המתלוננים ביחס לשאלה מי מהמעורבים החזיק בנשק. עוד נטען כי חלק מההודעות בחומר החקירה מתייחסות לעדויות שמיעה. המדינה מצדה הוסיפה על טענותיה בבקשה והבהירה כי בתיק רב-משתתפים ומסובך מסוג זה הגיוני כי בחומר החקירה יהיו סתירות, שכן כל אחד רואה דברים מנקודת מבטו – וכי אם גרסאות הנחקרים היו מתואמות היה בכך דווקא כדי להעלות חשד. המדינה הוסיפה כי הסתירות שלהן טענו העוררים אינן מהותיות.

7.ביום 27.6.2023 התקיים דיון נוסף, אשר התמקד בבקשת המעצר בעניינו של הנאשם הנוסף בלבד. העוררים לא נכחו בדיון זה.

8.בשלב זה ניתנה החלטה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח – היא ההחלטה העומדת ביסוד הערר. בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה הציגה תשתית ראייתית לכאורית, וכי קיימות בעניינם של העוררים עילות מעצר של מסוכנות וחשש משיבוש הליכי משפט. בית המשפט המחוזי הדגיש בהקשר זה כי לעוררים עבר פלילי, וכי תלויים ועומדים נגדם מאסרים על-תנאי. יצוין כי השותפים נעצרו מאחורי סורג ובריח גם כן, ואילו הנאשם הנוסף נעצר בפיקוח אלקטרוני.

9.הערר שבפני מכוון כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. ראשית, העוררים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא נהג כהלכה בכך שנתן את ההחלטה בעניינם בעת שהם עצמם לא נכחו בדיון שבתומו ניתנה ההחלטה. שנית, העוררים שבים על טענתם שלפיה קיימת חולשה ראייתית המצדיקה בחינה של חלופת מעצר. העוררים טוענים עוד, כי היה מקום להורות על הגשת תסקיר שיבחן את מסוכנותם, בפרט משום שלטענתם האירוע הסתכם ב"פגיעה קלה של האב" ו"מדובר בתיק שעיקרו פגיעה ברכוש".

10.הדיון בערר התקיים בפני ביום 11.7.2023, ובו חזר בא-כוח העוררים על עיקר טענותיו. בא-כוח העוררים הלין על כך שההחלטה על המעצר לא ניתנה בפני העוררים, וכן הצביע על חולשות שונות הקיימות, לשיטתו, בחומר הראיות. טענותיו בהקשר זה לא כוונו כנגד התרחשותו של האירוע, שאינה במחלוקת, אלא על מעורבותם של העוררים בו. בין השאר, צוין שאף כתב האישום לא מבהיר מה היה חלקם של העוררים באירוע, וכי שתיים מן המתלוננות חזרו בהן בהודעה מאוחרת יותר מדבריהן באשר לנוכחותם באירוע.

11.באת-כוח המדינה טענה, לעומת זאת, כי דין הערר להידחות. באת-כוח המדינה הטעימה כי הדיון בשאלת מעצרם של העוררים התקיים בנוכחותם, ורק ההחלטה ניתנה בהמשך לאחר הדיון שהתקיים בעניינו של הנאשם הנוסף. לשיטתה, מספר נוכחים באירוע התייחסו למעורבותם של העוררים בו, וחזרתן של שתיים מן הנוכחות מדבריהן הראשונים בנושא זה היא עניין של מהימנות שאינו אמור להתברר בשלב זה. באת-כוח המדינה אף הצביעה על קשיים בגרסאות שמסרו העוררים. כך למשל, נטען שאחד העוררים ציין שהיה במהלך הערב עם אשתו, אלא שמחקרי תקשורת מצביעים על שיחה טלפונית ביניהם, באופן שאינו מתיישב עם היותם יחד באותו מקום. עוד נטען כי העורר 2 ניסה להימלט כאשר המשטרה הגיעה לביתו.

12.לאחר ששקלתי את הדברים ועיינתי בחומר הראיות הלכאורי שהוגש לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

13.אפתח בטענה במישור הפרוצדוראלי. אמנם, העוררים לא נכחו בדיון שבו ניתנה ההחלטה, אך אין בכך כל קושי, בהתחשב בכך שטענות הצדדים נשמעו בדיון קודם, ביום 19.6.2023, שבו נכחו העוררים עצמם. יש להדגיש, כי הדיון שבו ניתנה ההחלטה נסב על חקירת המפקחים בעניינו של הנאשם הנוסף בכתב האישום, כי לא התקיים באותו יום כל דיון בטענותיהם של העוררים לגופן, וכי ההחלטה בעניינם של העוררים אמנם הוכתבה לפרוטוקול בתום אותו דיון, אך במנותק ממנו.

14.לגוף הדברים, במישור הראייתי, מצאתי כי די בתשתית הראייתית הלכאורית שהונחה לצורך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. כפי שהסכימו גם העוררים, אין מחלוקת על עצם התרחשותו של האירוע, ואף אין מחלוקת – וכך גם עולה מחומר החקירה – שהמתלוננים, במרבית הודעותיהם, זיהו את העוררים כשותפים לתקרית האלימה. המתלונן מסר כבר בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 24.4.2023 כי העוררים היו חלק מבני החבורה שתקפה אותו (שם, עמ' 2, שורה 13). בהמשך לכך, הוא נשאל באופן ספציפי על זהותם של התוקפים. ביחס לעורר 1 אמר כי לבש "שחור כמוהם" וכי "היה לו מקל עץ והוא שבר את כל הרכבים ואמר ליתר החבורה להיכנס אלי לבית ולהרביץ לי ולרצוח את הבנות" (שם, עמ' 3, שורה 54-52). ביחס לעורר 2 אמר המתלונן כי זה לבש "שחור גם", וכי "היה עם מקל זרק לעברי את המקל ופגע בי בכתף, עדיין כואב לי, והתחיל לשבור את הרכבים" (שם, עמ' 3, שורה 58-56). המתלונן חזר על פרטים אלו גם בחקירותיו הנוספות, גם אם בשינויים מסוימים. אף המתלוננות, בנותיו של המתלונן, ששהו עמו בבית בעת התקיפה, תיארו כי העוררים נטלו בה חלק פעיל. כך למשל, בהודעתה הראשונה מיום 26.4.2023 אמרה המתלוננת מ' כי העוררים, אותם זיהתה בשמותיהם, נכנסו למקום האירוע יחד עם שאר התוקפים. ביחס לעורר 2 היא ציינה כי הוא "בא להכות אותי עם מקל ופגע באבא שלי ביד שלו" וכי "כולם היו עם מקלות". היא הוסיפה כי העוררים "שברו את הארון ואחר כך הלכו לאחים שלי שהיו במטבח... ואחרי זה שברו את המכוניות וברחו" (שם, עמ' 2,פ שורה 1). בהודעתה של מתלוננת נוספת, ש', מיום 27.4.2023, אף היא זיהתה את העוררים בשמותיהם ומסרה שהם, יחד עם בני החבורה האחרים "נכנסו לסלון והרביצו לאבא שלי" (שם, עמ' 2, שורה 14).

15.בא-כוח העוררים מפנה לקשיים שונים בהודעות המתלוננים, אשר לדבריו מלמדים על חולשה ראייתית. בין היתר, הוא מפנה לאמור בהודעתה של המתלוננת ש', ובפרט לכך שנשאלה אם היא הייתה נוכחת במטבח בעת שהתקיפה התרחשה בסלון, והשיבה בחיוב. עוד הוא מפנה לכך שכאשר נשאלה אם לא ראתה במו עיניה "שתקפו את אבא", היא השיבה גם כן בחיוב והוסיפה "לא ראיתי, אבל [מ'] ראתה" (הודעתה מיום 27.4.2023, עמ' 2, שורות 21-18). לשיטתו, יש ללמוד מכך כי הודעתה מבוססת על עדות שמיעה שאינה קבילה. אכן, אמירה זו מעוררת קושי מסוים. אולם, ראוי לחזור ולהזכיר כי היא הודעה של אחת מתוך חמישה עדים לאירוע. בנוסף, אין בטענה כדי לבטל כליל את משקלה של ההודעה, בהתחשב בכך שלא נטען כי ממקומה במטבח לא היה ביכולתה של אותה מתלוננת להבחין בעוררים נכנסים אל הבית. לא מן הנמנע כי הודעתה עשויה להשלים את הודעתם של המתלוננים האחרים באשר לתקיפה עצמה. על כך יש להוסיף, כי בהודעתה הנוספת מיום 11.5.2023 מסרה אותה מתלוננת כי היא ניסתה לצאת מהמטבח, ראתה את העורר 1 וסגרה את הדלת, ולאחר מכן העורר 2 דחף את דלת המטבח תוך שהיא ואחיה ניסו להתגונן מפניו (שם, עמ' 2, שורה 5). מכל מקום, מקומם של הדברים להתברר בהליך העיקרי, וטענות הצדדים שמורות בעניין זה (ראו, למשל: בש"פ 3422/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (2.6.2021); בש"פ 999/23 ג'עברי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (5.3.2023)).

16.בא-כוח העוררים מוסיף וטוען לקיומן של אי-התאמות מסוימות באשר לכלי הנשק שהחזיקו העוררים, ובקשר לכך הוא מפנה להודעתו של המתלונן מיום 4.5.2023, שבה מסר כי העורר 1 תקף אותו באמצעות ברזל או אלה (שם, עמ' 2, שורה 13, ועמ' 3, שורה 42-40 בהתאמה) ולהודעתו הנוספת מיום 11.5.2023 שבה מסר כי העורר 2 תקף אותו עם ברזל והעורר 1 תקף אותו באמצעות מקל (שם עמ' 2, שורות 18 ו-16 בהתאמה). אלא, שאין לשלול כי בלהט הדברים לא הבחין המתלונן בין אלה לברזל. מכל מקום, לצורך שלב זה של ההליך, לא התרשמתי כי מדובר בסתירה מהותית העולה כדי כרסום ראייתי המצדיק לשנות מהחלטת המעצר.

17.סיכומם של דברים, שוכנעתי כי אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הונחה תשתית ראייתית מספקת לצורך שלב המעצר.

18.העוררים מוסיפים וטוענים, כי אף בהינתן קיומן של ראיות לכאורה, שגה בית המשפט המחוזי כשלא הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינם, על-מנת לבחון את מסוכנותם והאפשרות לשחררם לחלופת מעצר. איני מקבלת טענה זו בהקשר הנוכחי. נקודת המוצא היא שכנגד העוררים קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן העבירות המיוחסות להם בוצעו באלימות חמורה תוך שימוש בכלי נשק. מסוכנותם של העוררים נלמדת גם מאופיים החמור של המעשים הקונקרטיים המיוחסים להם בכתב האישום. עברם הפלילי, הכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות, מחזק אף הוא את מסוכנותם. בנסיבות אלו, אכן אין טעם בהפניית העוררים לתסקיר שירות המבחן, ולכל הפחות אין הכרח כי הדבר ייעשה בשלב זה של ההליך (ראו והשוו: בש"פ 3447/23 אלאמו נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (11.5.2023); בש"פ 5151/23 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (13.7.2023)).

19.לנוכח כל האמור, ההחלטה על מעצרם של העוררים מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם מוצדקת, ואין מקום להתערבות בה.

20.סוף דבר: הערר נדחה.