בש"פ 5133/00 מדינת ישראל נ. אליאס דאלי

נגד המשיב, ישראלי המתגורר דרך קבע ביוון, הוגש בתאריך 24.10.99 כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בנצרת, לאחר שהוסגר מיוון. המשיב מואשם בחמישה אישומים שונים בעבירות של אחזקת סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל טון לערך, סחר בסם מסוכן וקשירת קשר לביצוע פשע.

על-פי האמור בכתב-האישום, הפעיל המשיב בין השנים 1998-1995, יחד עם אחרים, רשת בינלאומית של סחר בסמים, והיה אחראי על רכישת הסם ועל קשרים עם גורמים עברייניים בדרום-אמריקה, אירופה וקפריסין.

עם הגשת כתב-האישום, נעצר המשיב, בהסכמתו, עד תום ההליכים, לאחר שלא הייתה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה, המספיקות למעצר.

משפטו של המשיב מתנהל בקצב ראוי, ברם, מתוך 178 העדים המופיעים ברשימת עדי-התביעה, נשמעו עד-כה 21 עדים בלבד. נמסר לי מטעם המדינה, כי בכוונת התביעה לוותר על חלק ניכר מן העדים, וכי הערכתה היא, כי אם ייערך המשפט בקצב ראוי, ניתן יהיה לסיים את פרשת התביעה תוך שלושה עד שישה חודשים מהיום.

בתוך כך, עומדים לחלוף תשעה חודשים מיום הגשת כתב-האישום כנגד המשיב, תקופה שלאחריה יש לשחרר נאשם העצור עד תום ההליכים מכוח סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים). זאת, אם המעצר לא יוארך על-פי סעיף 62 לחוק.

המדינה מבקשת, אפוא, להאריך את המעצר ב90- ימים נוספים. בא-כוחו של המשיב מתנגד לבקשת המדינה, בטענה, כי לנוכח היקפו של המשפט, כבר היום ברור כי יידרשו הארכות מעצר נוספות, שאת מספרן כלל לא ניתן לצפות.

טענה זו, כשלעצמה, אינה מספקת לדחיית בקשה להארכת מעצר ראשונה. אכן, במקרים רגילים, תקופה של תשעה חודשים מספקת לסיום המשפט, והאיזון הראוי בין השמירה על שלום הציבור לבין חירות האדם, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 61 לחוק המעצרים, מחייב את שחרורו של הנאשם ממעצרו אם טרם הסתיים משפטו. ברם, לכלל זה יש חריגים, ולצורך כך נחקק סעיף 62 לחוק המעצרים, שלא הגביל את מספר הארכות המעצר.

עם זאת, מובן הוא כי ככל שמתארכת תקופת המעצר, נדרש בית-המשפט לבדיקה מחמירה יותר, כאשר חייב הוא לשוות לנגד עיניו את חזקת החפות, העומדת לעצור גם בעבירות חמורות.

במקרה שלפנינו, מדובר בהארכת מעצר ראשונה. המשפט מתנהל, כאמור, בקצב ראוי. מדברי בא-כוח המשיב אף למדתי, כי נעשה מאמץ מיוחד לזרז את הדיון. העבירות בהן מואשם המשיב מקימות חזקת מסוכנות שלא נסתרה. בנוסף, מרכז חייו של המשיב אינו בישראל, כי אם ביוון.

בנסיבות אלו, מן הדין להיעתר לבקשת המדינה.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה, ומאריכה את מעצרו של המשיב החל מיום 24.7.2000 בתשעים ימים, או עד למתן גזר-דין בת"פ 379/99 (בית-המשפט המחוזי בנצרת), הכל לפי המוקדם.