בש"פ 5136/04 אנואר ווחידי נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי בשעות אחר הצהרים של יום 18.4.04, ניגשו שוטרים לבדוק שני כלי רכב אשר חנו זה לצד זה בשביל עפר, במטע של קיבוץ מחניים. באחד הרכבים ישב העורר במושב הנהג, ולצידו הנאשם הנוסף בתיק זה, חסין זבארגה. על פי גרסת המשיבה, כאשר הבחין באחד השוטרים קרב אליו, לחץ העורר על דוושת הבנזין ושעט קדימה תוך ניסיון לפגוע בשוטר. לאחר מכן, סובב העורר את הרכב לאחור, ושעה שחידש את ניסיונו להימלט ניסה אחד השוטרים למנוע זאת, והוא הכניס את פלג גופו העליון דרך חלון הנהג, אולם העורר הלם בו והפילו ארצה. לבסוף, נאלץ הרכב הנמלט לעצור במחסום משטרתי, ושעה ששוטר ניסה לעצור את העורר, בעט בו האחרון וקילל אותו. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

ביחד עם כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעילת מסוכנות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, ובערר שהוגש על החלטת המעצר טען בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד נ' בטיטו, כי ראיות המשיבה מעוררות קשיים עקב סתירות שנתגלו ביניהן בכל הנוגע לטענה בדבר ניסיונו של העורר לדרוס שוטר.

עיינתי בדו"חות הפעולה של השוטרים ומצאתי כי אותן סתירות אליהן התייחס הסניגור, עוסקות בעניינים שוליים אם לא לומר זניחים, ומכל מקום אין בהם כדי לשנות את התמונה הכללית, לפיה היה העורר נחרץ בדעתו להימלט מהזירה, וגם כאשר ניסה אחד השוטרים למנוע זאת ממנו, הוא הדפו והסתלק מהמקום בנסיעה מהירה. אולם זה אינו העיקר, הואיל וחשובה ממנו שבעתיים העובדה שהעורר נקלע לאירוע חמור מסוג זה, אף שבאותה עת היה במעמד של אסיר-ברישיון. בשנת 1998 הרשיעו בית המשפט בעבירת הריגה בעקבות דקירתו של קטין וגרימת מותו, ובגין כך הוא נדון ל-7 שנות מאסר בפועל. לא זו אף זו, באותו גזר דין הושת על העורר גם מאסר על-תנאי משמעותי בן שנתיים, בו הוא אמור לשאת אם יעבור עבירות שיש בהן יסוד אלימות, וכפי שעובדותיו של התיק הנוכחי מלמדות, בכל אלה לא היה כדי להרתיעו.

העורר הינו אפוא מי שבמעשיו הוכיח עד כמה גדולה היא הסכנה הנשקפת ממנו לציבור, ולאחר שמעל באמון שנתנו בו הרשויות שעה שהחליטו לשחררו ממאסר טרם זמנו, נראה כי אין מנוס מהמסקנה כי ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים, היתה במקומה.

הערר נדחה.