בש"פ 5137/06 מדינת ישראל נ. פילסטרו זדרבקו

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) בה נתקבל ערר שהגיש המשיב על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט פלאח). בהחלטת בית המשפט המחוזי נקבעו תנאים מקילים לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ הקיים נגד המשיב במסגרת הליכים פליליים המתנהלים נגדו. המדינה משיגה על ההקלה בתנאים, וטוענת כי בנסיבות העניין אימוצה של החלטת בית המשפט המחוזי כרוכה בסיכון ממשי לאי חזרתו של המשיב לישראל לצורך ניהול משפטו.

2.המשיב הוא אזרח מדינת מונטנגרו, והוא יורד-ים במשלח ידו. ביום 21.1.06 הוגש נגדו כתב אישום בישראל בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. האישום מייחס לו כי ב-18.9.05, בעת ששימש מפקד תורן של האניה "צים אסיה" שהפליגה בלב ים, פגעה האניה בספינת דייג שהתהפכה, ושבעה מתוך שמונה אנשי צוותה, אזרחים יפניים, מצאו את מותם. האישום מייחס למשיב כי לא קיים את כללי הבטיחות המחייבים הנהגת כלי שייט בים, וכי עקב כך ארע האירוע הטרגי בו מצאו הדייגים את מותם.

3.במסגרת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, הסכימה המדינה לשחרורו בחלופת מעצר, שבין תנאיה צו עיכוב יציאה מן הארץ וערבות בנקאית מטעם חב' "צים" בגובה של 500,000 ₪.

4.המשיב עתר בשלב ראשון לעיון חוזר בתנאי שחרורו לצורך ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ התלוי נגדו. בקשתו נדחתה בבית משפט השלום, וערר לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא.

5.ביום 13.6.06 עתר המשיב שנית לבית המשפט, והפעם לביטול מוגבל של צו עיכוב היציאה מן הארץ וזאת לנוכח פטירת אימו במונטנגרו ביום 12.6.06. בית משפט השלום ביטל את צו עיכוב היציאה כדי לאפשר למשיב לקחת חלק בהלוויית אימו, אולם זאת בכפוף להפקדת שיק בנקאי על סך 15 מליון ₪ וחתימה על הסכמה לנהל את המשפט בהעדרו. בערר המשיב לבית המשפט המחוזי הוחלט כי ניתן להתיר לעורר לצאת את הארץ למשך שבועיים בכפוף לכך שערבות חב' "צים" בסך 500,000 ₪ תשמש להבטחת שובו, ותחולט באם לא ישוב. כן התבקש לחתום על תצהיר בו הוא מבקש כי משפטו יתנהל בהעדרו, וכי יפוי הכח שנתן לעורך דינו לא יבוטל.

6.המדינה עוררת על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי אף שיש לתת משקל לצורך ההומניטרי לאפשר למשיב לשהות עם בני משפחתו בעת אבלם, ישנם אינטרסים נוגדים המתמודדים כנגד מתן היתר למשיב לעזוב את הארץ בעת זו. בנסיבות הקיימות, העובדה כי אין למשיב כל זיקה שהיא לישראל, ונוכח המשפט התלוי נגדו, קיימת סבירות גבוהה כי עזיבתו את הארץ תעמיד בספק ממשי את חזרתו לישראל לצורך ניהול משפטו. סכנה זו אינה מאפשרת את אימוצה של החלטת בית המשפט המחוזי שעל פיה תנאיה אין ערובה סבירה לחזרתו של המשיב לארץ, אלא היא מתבססת, למעשה, על רצונו הטוב, ואין לדעת אם הציפייה לחזרתו תתממש. לישראל חובה, כחברה בקהיליית העמים, למצות עד תום את הבירור המשפטי של ארוע טרגי שבו קפחו אנשים, בני מדינה אחרת, את חייהם. במישור היחסים הבינלאומיים, כמו גם במישור הפרטני וההומניטרי המתייחס למשפחות הקורבנות, אין להעמיד בספק את יכולתה של המדינה למצות את הדין במקרה זה. עם זאת, לאור ההיבט ההומניטרי מבחינתו של המשיב, הביעה המדינה נכונות לסייע בדרכים שונות להפגשת המשיב עם בני משפחתו בלא שהדבר יהיה כרוך בעזיבתו את הארץ בעת זו.

7.בא כוח המשיב עומד על בקשתו לאפשר למרשו לצאת את הארץ לביקור משפחתי למספר ימים, וטוען כי יש לתת בו אימון כי יחזור לישראל, כשם שקיים עד כה את מלוא תנאי חלופת המעצר שהוטלו עליו.

8.זכות התנועה של האדם היא זכות-על המוכרת מקדמת דנא כזכות יסוד של הפרט. היא מעוגנת כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בסעיף 6, הקובע:

יציאה מישראל וכניסה אליה :

(א)

כל אדם חופשי לצאת מישראל.

(ב)

כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל".

לזכות התנועה ניתנה הגנה חוקתית, המגלמת את עוצמתה של הזכות לאוטונומיה של הרצון האישי, ואת הזכות לכבוד האדם (בג"צ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף יאיר נוה , תק על 2006(1) 320; בג"צ 448/83 דאהר נ' שר הפנים , פד"י מ(2) 701, 708).

עם זאת, זכותו של הפרט לחופש תנועה אינה מוחלטת, והיא נתונה להגבלות מקום שעומדים כנגדה אינטרסים וערכים חברתיים חיוניים סותרים. ערך סותר לחופש התנועה מצוי בקיומו של הליך משפטי פלילי כנגד אדם שבו הוא נדרש להתייצב למשפט, ואם יורשע – לרצות את דינו. האינטרס במימושו המלא של ההליך הפלילי בלא שיבוש עשוי לחייב הגבלות על חופש התנועה של הנאשם, אולם גם כך, על ההגבלות לעמוד במבחני פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק

יסוד: כבוד האדם וחירותו , המחייבים כי ההגבלות תתיישבנה ערכי המדינה, תהיינה לתכלית ראויה, ותענינה למבחני המידתיות. הגבלת תנועה לצורך הליך פלילי, החורגת במהותה ממבחני פיסקת ההגבלה, אינה עונה למבחן החוקתי, ומן הדין במקרה כזה לצמצמה או לבטלה כדי שתתיישב עם האיזונים הראויים בין זכות התנועה של הפרט לבין האינטרס החברתי הכללי הנוגד.

9.הגבלת תנועתו של נאשם שתלוי נגדו משפט פלילי, ואיסור על יציאתו מן המדינה, הולמת ביסודה את ערכי המדינה ונעשית לתכלית ראויה, כדי לאפשר ניהול המשפט ומיצוי הדין בלא שיבוש. עיקר השאלה נסבה על מידתיות הפגיעה, והאם היא עולה על הנדרש. במצב של התנגשות בין חופש התנועה של הפרט לבין הערך הציבורי במיצוי ההליך הפלילי, השאלה היא האם קיים חשש כן ורציני לפגיעה בהליך השיפוטי באם חופש התנועה של הנאשם לא יוגבל (השווה פרשת דאהר , שם, עמ' 709 לגבי היחס שבין הגבלות חופש התנועה לשיקולי בטחון המדינה; כן ראה בג"צ 4706/02 שיח' ראיד סאלח נ' שר הפנים , פדי נו(5) 695; בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב וילק , פד"י מח(2) 456, 475; ברק, פרשנות במשפט , כרך 2 עמ' 689-690). גם מקום שמתקיים חשש כן ורציני לפגיעה באינטרס ציבורי חשוב, עדיין יש לבחון אם היקפה של ההגבלה מידתית – קרי: האם האמצעי שנבחר מתאים להשגת המטרה; האם קיים אמצעי אחר שפגיעתו קטנה יותר, העשוי להשיג את התכלית הרצויה; והאם האמצעי שנבחר פוגעני עד כדי כך שהתועלת שהוא מצמיח נמוכה מן הפגיעה שאותה הוא מגלם (בג"צ 2056/04 בית סוריק נ' ממשלת ישראל , פדי נח(5) 807, פסקאות 40-41; פרשת ואנונו , פסקה 15).

10.בענייננו, הוגבלה יציאתו מן הארץ של המשיב עקב ההליך הפלילי המתנהל נגדו. הגבלה זו, ביסודה, היא ראויה הן מבחינת ערכי המדינה והן מבחינת תכליתה שכן מדובר באזרח חוץ שאין לו כל זיקה לישראל, וקיים חשש מובנה כי יציאתו את הארץ תסכן את תקינות ההליך הפלילי ואת יכולתה של מערכת המשפט למצות את בירורה של הפרשה העומדת ביסוד האישום שהוגש. אשר לשאלת המידתיות, כל עוד לא ארע הארוע המשפחתי שבגינו מבקש עתה המשיב לצאת את הארץ לתקופה קצרה, מניעת יציאתו אל מחוץ לישראל במהלך המשפט היתה מידתית, ופסיקת הערכאות קמא אשר סרבו לבטל את צו העיכוב עמדה באמות המידה החוקתיות הראויות. השאלה הנשאלת עתה היא האם פטירת אמו המנוחה של המשיב ורצונו להשתתף עם משפחתו באבל יצרו נסיבה חדשה המשנה את האיזון בין הזכות לחופש התנועה הנתונה לפרט לבין האינטרס הציבורי בהבטחת ההליך הפלילי, באופן שיותר לו לצאת מישראל לשהות עם משפחתו בחו"ל לתקופה מוגבלת.

האבל במשפחת המשיב בודאי יוצר נסיבה הומניטרית חדשה שראוי להתחשב בה, לצורך שיקול מחדש של האיזון הערכי הנדרש של ערכים הנוגדים, על פי מבחני המידתיות. אולם גם איזון מחודש זה מביא אותי למסקנה הבלתי נמנעת כי לא ניתן בנסיבות עניין זה לאמץ את גישת בית המשפט המחוזי בהחלטתו כמשקפת את המידתיות הראויה, מאחר, שאף שהיא שמה דגש על עניינו ההומניטרי של המשיב, אין בה הגנה ראויה לאינטרס הציבורי החיוני שבהבטחת ניהולו התקין של ההליך הפלילי.

11.המשיב הינו אזרח מונטנגרו, שאין לו כל זיקה שהיא לישראל.

הוא מצוי בארץ אך ורק לרגל המשפט הפלילי המתנהל נגדו. הערבות הכספית שניתנה לצורך שחרורו ניתנה על ידי חברת "צים" ולא על ידיו, באופן שאם תחולט הערבות בשל הפרת תנאים, לא יגרום הדבר חסרון כיס למשיב, ולכן יסוד זה אינו מהווה תמריץ שלילי ממשי מפני אי חזרתו לישראל. המשיב לא הציע מצידו כל בטוחה סבירה, העשויה לתת מענה לחשש הטבעי כי יציאתו מן הארץ תגרור את אי שובו למשפט. התלות ברצונו הטוב בלבד אינה מספקת את הבטחון החיוני הנדרש לכך כי המשפט יתנהל בלא תקלה. ניהול תקין של המשפט הוא אינטרס בסיסי במערכת משפט תקינה ויעילה. במקרה זה יש לעניין גם היבט בינלאומי הקשור ביחסי ישראל עם יפן, אשר קרבנות הפרשה הטרגית הם אזרחיה, ויש לכך השלכה גם על יחסיה עם שאר מדינות העולם במישור הבינלאומי. האחריות למיצויו של ההליך המשפטי היא, על כן, כבדה, ולא ניתן להקל בה ראש, ולסמוך על אמונה ותקוה בלבד המתבססים על רצונו הטוב של המשיב. התנאים לביטול עיכוב היציאה שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי אינם נותנים בנסיבות הענין את המענה הנדרש, ולפיכך לא יוכלו לעמוד.

12.במהלך הדיון הוצע על ידי המדינה כפתרון מעשי שבני משפחת המשיב יגיעו לישראל לבקרו, והסתמנה נכונות להקל עליהם את המעמסה הכלכלית הכרוכה בכך. ראוי כי המשיב יקח לתשומת לבו אפשרות זו, המבקשת לגשר על פני הניגודים הפועלים בפרשה זו.

13.לאור האמור, בנסיבות העניין יש מקום לקבל את הערר ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי בדבר ביטול חלקי של צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל על המשיב בכפוף לתנאים שהוצבו.

הערר מתקבל, איפוא, והחלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת.