בש"פ 5137/98 עלי דסוקי נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בהחזקת הירואין במשקל 38.6 גרם, נעצר עד תום הליכי המשפט.

בערר שבפניי טען הסניגור שתי טענות. טענתו הראשונה היא, כי יש לקבל את הסברו של העורר, שהוא נרקומן, כי החזיק את הסם לצרכיו. טענתו השניה והעיקרית היא, שמן הדין היה לקבוע לעורר חלופת מעצר, הואיל ובעבר לא הורשע בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973-.

טענות אלו אינן נראות לי.

אשר לטענה הראשונה, חזקה שבדין - הניתנת לסתירה - היא כי המחזיק סם בכמות העולה על 0.3 גרם הירואין, עושה זאת שלא לצריכה עצמית של הסם, היינו, למסחר בו.

חזקה זו, במקרה שלנו, היא בעלת עוצמה רבה בהתחשב בכמות הניכרת של סם שנתפסה ברשות העורר.

אשר לחלופת מעצר. כידוע, כל התנאים המגבילים האפשריים מבוססים על אמון הניתן בנאשם כי יקיים אותם. אשר-על-כן, הרשעות קודמות, השוללות אמון זה, אינן חייבות להיות דווקא בעבירות מן הסוג המיוחס לנאשם בהליך הנוכחי.

במקרה שלפניי, לעורר עבר פלילי חמור ביותר. לחובתו עשרות הרשעות בעברות רכוש, לרבות שוד מזויין וניסיון לשוד, שבגינן ריצה עונשי מאסר ממושכים.

לפיכך, לא יהא בחלופת מעצר כדי להסיר את החשש שהעורר ימשיך בפעילותו הפלילית אם ישוחרר ממעצרו.

הערר נדחה.