בש"פ 5139/04 מחמוד זועבי נ. מדינת ישראל

על רקע מריבה בין קטינים, פרץ סכסוך בין שתי משפחות בכפר סאלם, שבמהלכו דקר העורר שלוש פעמים את אחד מיריביו, פעמיים בשיפולי גבו ופעם נוספת בשיפולי בטנו. כתוצאה מכך אושפז המתלונן בבית-חולים, נותח, ופצעיו נתפרו. בגין כל אלה הובא העורר לדין באשמת ביצועה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, והמשיבה עתרה למעצרו עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות. בטרם הכריע בית המשפט המחוזי בבקשה שבפניו, הוא ביקש וקיבל תסקיר מעצר שהכין שירות המבחן, ובו נכללה המלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו, וזאת מתוך הנחה כי הסכנה הנשקפת מהעורר כעת אינה גדולה.

בית המשפט המחוזי לא קיבל המלצה זו, לאחר שמצא כי חוות דעתו של שירות המבחן לוקה בחסר, הואיל והיא מסתמכת ומתבסס על שיחות טלפון שנערכו עם אחיותיו של העורר, ועל שיחה אחת שנערכה עם העורר עמו. בעקבות כך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני.

עיינתי בבקשה ובנספחיה, והאזנתי לטענותיו של בא-כוח העורר, אולם לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותי. טוב עשה בית המשפט המחוזי כאשר ביקש לבחון חלופות מעצר, שהרי זו מצוות המחוקק. אולם, מכך אין להבין כי בית המשפט היה מצווה לקבל את המלצות שירות המבחן כלשונן, במיוחד כאשר התרשמותו היא שבהכנת התסקיר לא הושקעה מחשבה רבה. כך או כך, העורר חטא באלימות חמורה שרק בדרך נס לא הסתיימה בצורה קשה יותר, ומי שכך נוהג מעיד על הסכנה הגלומה בו, ובאין חלופה אשר תתן מענה הולם לסכנה זו, לא היה מנוס ממעצרו.

הערר נדחה.